מיהו הצד החזק באמת במארג היחסים שבין המעסיקים לעובדים?
בשנה שעברה ניתן בבג"צ פסק דין שדחה את העתירה שהגישה לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בעקבות ת"ק 25476-09-12 (פרשת פלאפון). בעתירה נטען נגד קביעת החזקה הפסיקתית, שלפיה הבעת עמדה מטעמו של המעסיק בנוגע לעצם ההתארגנות וכדאיותה יש בה לחץ והשפעה לא הוגנים על העובדים במימוש זכותם להתארגנות. כן נטען נגד כמה מן הכללים שקבע בית הדין הארצי לעבודה.
כל הקורא את פסק דינו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, רצוי שישאל את עצמו כיצד מעשה התרמית שעשה לבן הארמי ליעקב אבינו, כאשר הכפיל לו את שנות העבודה, או הציטטה מפרשת שמות: "וימררו את חייהם בעבודה קשה", רלוונטיים להכרעת בית המשפט העליון אם אכן מותר ל"מעסיק" (לפי חוק כבר אין מדובר במעביד אלא במעסיק) להביע את דעתו על המעלות או הגירעונות של התארגנות עובדים ראשונית בארגונו.
לאמיתו של דבר, אין שום קשר. מובאות אלה, אותן תרם כבוד השופט רובינשטיין, כלל לא היו נחוצות להכרעת הדין גופה. הן נכללו בחלקה האחרון של ההחלטה כדי לפעול כ"שחקן חיזוק" להכרעה שיפוטית שגויה; נראה כי מובאות אלה נועדו להשקיט את המצפון השיפוטי של כותב ההחלטה.
אלא שהמובאות משקפות מציאות הרבה יותר עמוקה ומסוכנת בשיח הציבורי בתחום יחסי העבודה, שחלחל אף לבית המשפט העליון – שם, בעמקי תת ההכרה, טמון זה הרואה במעסיק מי שפועל תמידית למען יצירת רווחים תוך ניצול עובדיו. לבן הארמי הוא דוגמה לתחמנות, סיבוב בכחש וניצול; והמבואה מפרשת "שמות" היא משל לאכזריות של המעסיק.
במדינת ישראל יש מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים הנבנים מכוח היזמות של בעליהם, שאינם נהנים ממשרות מכובדות לכל חייהם. הם מסכנים את רכושם ונוטלים הלוואות, והם הבונים את הצמיחה הכלכלית ויוצרים מקומות עבודה, ולמרות זאת, רבים משופטי המדינה לא מעניקים להם יחס של כבוד והערכה. כי בעמקי ההכרה, נחזה בעל העסק תמיד כנצלן וערמומי, נוסח לבן הארמי, וממוקדה של הכרה זו צומחות לאחר מכן ההחלטות הפוגעות בזכויות המעסיקים.
מניתוח ההחלטה של בית המשפט לגופה, מסתבר כי העקרונות שפורטו בה על פי בית המשפט עצמו כלל לא היו נחוצות, שכן "אין בית משפט נדרש לעתירה עיונית תיאורטית", והתארגנות העובדים בפלאפון כבר היתה לעובדה מוגמרת. אם ביהמ"ש היה עוצר כאן – ניחא, אולם ביהמ"ש ממשיך ומגיע למסקנה הכמעט-נחרצת שכאשר מתקיימים הליכים של התארגנות עובדים ראשונית במקום העסק, אסור למעסיק להביע דעתו לפני העובדים בדבר המעלות או החסרונות של התארגנות זו.
למעשה, ארגון עובדים יכול לפנות בכל עת אל קבוצת עובדים במקום העסק, לשכנע אותם בכדאיות ההתארגנות, לפרוש בפניהם את כל הנימוקים בעד ההתארגנות – לפעמים אף תוך כדי עשיית שגיאות או הצגה לא נכונה של העובדות; אך מול התרחשות זו המעסיק צריך לאטום את פיו ולא לומר דבר. בעוד ארגון העובדים רשאי להיכנס לבית העסק ללא הגבלה, לחזור ולשכנע ולהציג את נימוקיו ללא כל מעצור, על המעסיק מוטלת החובה הלא-אנושית והלא טבעית שלא להביע דעתו, כשהעניין נוגע במהלך כה חשוב לקיום העסק, אשר נבנה ביוזמתו שלו. הוא אשר נושא בסיכון האמיתי להמשך קיום העסק, אמור להישאר אילם. וכל זאת כאשר די בשליש מן העובדים לחייב את כלל העובדים להיות חלק מארגון עובדים ולשאת בתשלום דמי הטיפול הארגוני.
כדי להגיע להכרעת הדין, דן ביהמ"ש לא מעט ללא צורך בזכות ההתארגנות וחופש ההתארגנות, משום שאיש לא מערער על חופש ההתארגנות כזכות יסוד במדינה, החלה גם על התארגנות של עובדים. אך ביהמ"ש נזקק שוב לאותה קלישאה נדושה הקובעת נחרצות שהמעסיק הוא תמיד הצד החזק יותר במסגרת דיני עבודה, קביעה שהיא בלתי נכונה נוכח ההגנה האינטנסיבית והמופרזת שבתי הדין לעבודה מעניקים לוועדים ולפעילים בהתארגנות עובדים.
גם אם נניח שהמעסיק היה חזק יותר, האם על סמך הנחה זו אפשר היה להגיע למסקנה הקיצונית שמול ההחלטה של העובדים אם להתארגן או לא להתארגן תוצג רק העמדה של צד אחד, שהוא ארגון העובדים, מבלי שתוצג עמדתו של מי שבנה את העסק ומסתכן כל העת להמשך קיומו? זוהי הגנת יתר של ביהמ"ש, המוענקת לעובדים כאילו אין הם בני דעת ובעלי כושר חשיבה להחליט מה טוב להם, וכאילו הם נתונים בחרדה ופחד תמידי מחמת זעמו של המעסיק.
יש להדגיש – לא מדובר במקרה שהמעסיק מפעיל לחצים, איומים או פיתויים; מדובר רק בהבעת עמדה חיונית. כשביהמ"ש קובע שאפילו הבעת עמדה זו אסורה, הוא מפר באופן הבוטה ביותר את האיזון הנדרש ביחסי העבודה בין זכויות המעסיקים לבין זכויות העובדים. הוא שולל מהמעסיק, רק על שום היותו מעסיק, את אותו חופש ביטוי המוענק, על פי החלטותיו, אפילו לאלה השואפים לפגוע במדינת ישראל ובמוסדותיה.
פסק דין זה מצטרף לרצף של 140 חוקי עבודה שכבר הועברו בכנסת ישראל מאז שנת 2000, בנוסף לתשתית חוקי העבודה שהיתה קיימת עד אז. כולם מטילים חובות נוספות על המעסיק. באף אחד מהם לא מוזכר אפילו ברמז מהן חובות העובדים או מהן זכויות המעסיקים. ובמארג היחסים שבין המעסיקים לבין העובדים – מי הוא, היום, הצד החזק באמת?
צמיחתה הכלכלית של ישראל מותנית ביוזמה ובמוטיבציה של בעלי העסקים לבנות ולפתח עסקים. ההליכים המתוארים כאן עלולים לגרום לכך שמעסיקים יאבדו את המוטיבציה לבנות עסקים בישראל, הצמיחה תיפסק ואנו נשקע באבטלה גוברת. במצב כזה יהיו לנו פחות משאבים כדי לממן את הוצאות הבריאות, החינוך והביטחון.
