תקציב 2015: לא להעלאת מסים - כן לביטול הטבות מס
בנקודת זמן מסוימת, ועדיף בעתיד הקרוב ככל האפשר, נצטרך להפסיק עם השטחיות בה אנו מתמודדים עם הדיונים על תקציב המדינה ונצטרך לקבוע איזה שהן אמות מידה בכל הנוגע לאמירות הנוחתות עלינו מפעם לפעם ממקורות שונים כי אין ברירה ויש צורך להעלות את המסים כדרך לפתרון הבעיות התקציביות..
כל הצעה להעלאת מסים היא הצעה חלולה הנושאת את תו השטחיות אם לא מוצע בצידה בצורה מפורשת וספציפית אילו מסים מציעים להעלות ובאיזה שיעור; וכן, מה תהיה ההשפעה של העלאת מסים, כמוצע, על הצריכה, על הצמיחה ועל התעסוקה. כל מי המתיימר להיות רציני חייב לעשות לפחות את המינימום הזה ולא להסתפק באמירות כוללות גרידא.
ואותו הדין גם באשר לביטול הטבות מס. מי שמדבר על ביטול הטבות מס, שיהיה לו גם את האומץ הציבורי והיושר להצביע באופן ספציפי ומדויק אילו הטבות מס הוא מציע לבטל ובאיזה שיעור, ולהתייצב פומבית נוכח הציבור שצמצום פטורים זה משפיע עליו.
הגם שאני רואה באופן חיובי שינוי בגישה של נגידת בנק ישראל, כאשר היא שמה את הדגש על ביטולי הטבות במס ולא על העלאת מסים, עודני מתקשה להבין מדוע היא חוששת לציין אילו הטבות מס היא מציעה לבטל. הרי לכל ביטול של הטבת מס יש השפעת רוחב, ומי לנו יותר מבנק ישראל, שחייב ואמון על ניתוח המציג באופן אובייקטיבי ככל האפשר את ההשפעות שתהיינה לביטול ההטבות על הכלכלה.
בנק ישראל לא צריך להתייצב מול ציבור הבוחרים. הנגידה לא עומדת בפני בחירות. בנק ישראל מעוניין יותר באהדת התקשורת, וזה מובן לחלוטין. אך בנק ישראל נרתע מלמלא את חובתו הציבורית האלמנטרית כאשר נגידת בנק ישראל מציעה ביטול הטבות מס, מדוע היא חוששת לציין במפורש איזה הטבות מס היא סבורה שצריך לבטל ומדוע אינה מפרטת איזו השפעה תהיה לביטולים אלה על המשק בכללו.
ואותה עצה מן הראוי לתת גם לאותם כלכלנים, המופיעים בתקשורת ככלכלנים בכירים ועתירי ניסיון, הטוענים שצריך להגדיל את נטל המס. אם הם שואפים להציג עמדה רצינית ואמינה, אף עליהם לומר במדויק אילו מסים הם מציעים להעלות, ומה לדעתם תהיה ההשפעה על המשק; וזאת במקום להשקיף מלמעלה על המאבקים באשר לתקציב המדינה ולתת עצות כלליות בלבד.
וכאן ראוי להדגיש שאנו סובלים מגישה שטחית נוספת המקשה על הדיון הציבורי בכל הנוגע להעלאת נטל המס. אכן, גם צמצום הטבות מס מעלה את עול המס המוטל כיום על הציבור בכללו; אולם יש הבדל תהומי בין העלאת מסים נוספת לכלל הציבור לבין ביטול הטבות מס, אשר בדרך כלל אינן מוענקות לכלל הציבור אלא רק למגזרים מועדפים בו. צמצום הטבות מס הניתנות למגזרים מועדפים היא הדרך הנכונה המאפשרת לנו להגדיל את הכנסות המדינה וגם להשיג עוד כמה יתרונות בעלי חשיבות ערכית ואופרטיבית.
אי אפשר יותר לדבר באופן שטחי ובהכללה גורפת על העלאת נטל המסים מבלי להפריד באופן ברור בין העלאת נטל המס על כלל הציבור ובין ביטול ההטבות לקבוצות מועדפות. טשטוש התחומים בין השניים פוגע קשות בשיח הציבורי.
אומר בתמציתיות – אסור להעלות מסים, אבל כאשר מתמודדים ברצינות עם מבנה התקציב לשנת 2015, כן צריך לצמצם את הטבות המס כדרך להגדלת הכנסות המדינה. במיוחד ניתן לעשות זאת כאשר תקציב הוצאות המס מגיע לרמה של 45 מיליארד ש"ח בשנה. צמצום מושכל ונכון של הפטורים ממסים עשוי לתרום 10 מיליארד ש"ח לקופת המדינה ב-2015, וזה יהיה המהלך שהכי נכון לעשותו. אם רוצים מערכת מס הוגנת ושוויונית יותר, ואם רוצים לעבור ברצינות לגביית מס אמת, יש לפעול במקביל גם לצמצום הטבות המס.
אבל גם ראש הממשלה וגם שר האוצר טעו כשהסכימו ביניהם שלא לבטל את הטבות המס, ככל הנראה בשל שיקולים פוליטיים. ביטול הטבות מס יכול לעורר שדים פופוליסטיים בכנסת ואף מאבק ישיר מול מגזרים מוגדרים. מבחינה פוליטית זהו מהלך לא נוח, הדורש הסכמה רחבה אשר לא תמיד קל להשיגה.
אני תמה כיצד כלכלנים מנוסים, ואני מניח שבדרך כלל מדובר בכאלה שכל חייהם חיו ממשכורות ולעולם לא התייצבו בפני הבעיות הכרוכות בבניית עסק או בניהולו של עסק, אינם מבינים את מה שהבין אחד מהעיתונאים והפובליציסטים המוכשרים ביותר שהיו פעם בישראל, עמוס קינן ז"ל.
יום אחד בנסיעה ללונדון הוא נוכח לגלות שהמכונית הכי יוקרתית לאותה עת, היגואר, הוצאה למכירה ב-30 אלף דולר. בעקבות כך קינן שאל את עצמו איך זה יתכן שבמדינות עשירות יש הכל ובשפע, וגם במחירים זולים יחסית; בעוד שבמדינות עניות יש מחסור תמידי, וגם מה שמוצע יקר מאוד. לאחר הרהור מה, הוא הגיע למסקנה ההפוכה: מדינות עשירות הן עשירות על שום שהממשלות משאירות את מרבית המשאבים בידי הציבור, והציבור מחליט כיצד להוציא את כספו, בעוד שמדינות עניות נוטלות את מרבית המשאבים מהציבור והן מחליטות איך להוציא את כספו. זה בדיוק היה המצב בישראל כאשר עמוס קינן פרסם את כתבתו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, וכדאי מאוד להרהר מחדש בכתבתו זו.
ואותו הדין גם באשר לביטול הטבות מס. מי שמדבר על ביטול הטבות מס, שיהיה לו גם את האומץ הציבורי והיושר להצביע באופן ספציפי ומדויק אילו הטבות מס הוא מציע לבטל ובאיזה שיעור, ולהתייצב פומבית נוכח הציבור שצמצום פטורים זה משפיע עליו.
הגם שאני רואה באופן חיובי שינוי בגישה של נגידת בנק ישראל, כאשר היא שמה את הדגש על ביטולי הטבות במס ולא על העלאת מסים, עודני מתקשה להבין מדוע היא חוששת לציין אילו הטבות מס היא מציעה לבטל. הרי לכל ביטול של הטבת מס יש השפעת רוחב, ומי לנו יותר מבנק ישראל, שחייב ואמון על ניתוח המציג באופן אובייקטיבי ככל האפשר את ההשפעות שתהיינה לביטול ההטבות על הכלכלה.
בנק ישראל לא צריך להתייצב מול ציבור הבוחרים. הנגידה לא עומדת בפני בחירות. בנק ישראל מעוניין יותר באהדת התקשורת, וזה מובן לחלוטין. אך בנק ישראל נרתע מלמלא את חובתו הציבורית האלמנטרית כאשר נגידת בנק ישראל מציעה ביטול הטבות מס, מדוע היא חוששת לציין במפורש איזה הטבות מס היא סבורה שצריך לבטל ומדוע אינה מפרטת איזו השפעה תהיה לביטולים אלה על המשק בכללו.
ואותה עצה מן הראוי לתת גם לאותם כלכלנים, המופיעים בתקשורת ככלכלנים בכירים ועתירי ניסיון, הטוענים שצריך להגדיל את נטל המס. אם הם שואפים להציג עמדה רצינית ואמינה, אף עליהם לומר במדויק אילו מסים הם מציעים להעלות, ומה לדעתם תהיה ההשפעה על המשק; וזאת במקום להשקיף מלמעלה על המאבקים באשר לתקציב המדינה ולתת עצות כלליות בלבד.
וכאן ראוי להדגיש שאנו סובלים מגישה שטחית נוספת המקשה על הדיון הציבורי בכל הנוגע להעלאת נטל המס. אכן, גם צמצום הטבות מס מעלה את עול המס המוטל כיום על הציבור בכללו; אולם יש הבדל תהומי בין העלאת מסים נוספת לכלל הציבור לבין ביטול הטבות מס, אשר בדרך כלל אינן מוענקות לכלל הציבור אלא רק למגזרים מועדפים בו. צמצום הטבות מס הניתנות למגזרים מועדפים היא הדרך הנכונה המאפשרת לנו להגדיל את הכנסות המדינה וגם להשיג עוד כמה יתרונות בעלי חשיבות ערכית ואופרטיבית.
אי אפשר יותר לדבר באופן שטחי ובהכללה גורפת על העלאת נטל המסים מבלי להפריד באופן ברור בין העלאת נטל המס על כלל הציבור ובין ביטול ההטבות לקבוצות מועדפות. טשטוש התחומים בין השניים פוגע קשות בשיח הציבורי.
אומר בתמציתיות – אסור להעלות מסים, אבל כאשר מתמודדים ברצינות עם מבנה התקציב לשנת 2015, כן צריך לצמצם את הטבות המס כדרך להגדלת הכנסות המדינה. במיוחד ניתן לעשות זאת כאשר תקציב הוצאות המס מגיע לרמה של 45 מיליארד ש"ח בשנה. צמצום מושכל ונכון של הפטורים ממסים עשוי לתרום 10 מיליארד ש"ח לקופת המדינה ב-2015, וזה יהיה המהלך שהכי נכון לעשותו. אם רוצים מערכת מס הוגנת ושוויונית יותר, ואם רוצים לעבור ברצינות לגביית מס אמת, יש לפעול במקביל גם לצמצום הטבות המס.
אבל גם ראש הממשלה וגם שר האוצר טעו כשהסכימו ביניהם שלא לבטל את הטבות המס, ככל הנראה בשל שיקולים פוליטיים. ביטול הטבות מס יכול לעורר שדים פופוליסטיים בכנסת ואף מאבק ישיר מול מגזרים מוגדרים. מבחינה פוליטית זהו מהלך לא נוח, הדורש הסכמה רחבה אשר לא תמיד קל להשיגה.
אני תמה כיצד כלכלנים מנוסים, ואני מניח שבדרך כלל מדובר בכאלה שכל חייהם חיו ממשכורות ולעולם לא התייצבו בפני הבעיות הכרוכות בבניית עסק או בניהולו של עסק, אינם מבינים את מה שהבין אחד מהעיתונאים והפובליציסטים המוכשרים ביותר שהיו פעם בישראל, עמוס קינן ז"ל.
יום אחד בנסיעה ללונדון הוא נוכח לגלות שהמכונית הכי יוקרתית לאותה עת, היגואר, הוצאה למכירה ב-30 אלף דולר. בעקבות כך קינן שאל את עצמו איך זה יתכן שבמדינות עשירות יש הכל ובשפע, וגם במחירים זולים יחסית; בעוד שבמדינות עניות יש מחסור תמידי, וגם מה שמוצע יקר מאוד. לאחר הרהור מה, הוא הגיע למסקנה ההפוכה: מדינות עשירות הן עשירות על שום שהממשלות משאירות את מרבית המשאבים בידי הציבור, והציבור מחליט כיצד להוציא את כספו, בעוד שמדינות עניות נוטלות את מרבית המשאבים מהציבור והן מחליטות איך להוציא את כספו. זה בדיוק היה המצב בישראל כאשר עמוס קינן פרסם את כתבתו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, וכדאי מאוד להרהר מחדש בכתבתו זו.
