שינוי מבנה התעסוקה במשק כשיקול מרכזי בבחירות 2013

זהו אחד הנושאים המרכזיים, אם לא המרכזי ביותר הנוגע למבנה המשק של ישראל. זה היה לאורך שנים והינו היום עקב אכילס של מדינת ישראל. אם לא נצליח להגיע להישגים משמעותיים בהגדלת שיעור השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה לא נוכל לעמוד לאורך שנים ביעדים הביטחוניים והחברתיים הניצבים בפנינו.
 
אכן, בשנים האחרונות התמודד משרד האוצר, בהנהגתו של ד"ר יובל שטייניץ, עם בעיה זו. משנת 2009 עד לאמצע 2012 גדל שיעור ההשתתפות ב- 2.5%. שר האוצר כה נרתם לאתגר זה עד שאפילו הציע לשחרר את בני הישיבות משירות צבאי ובלבד שישתלבו בשוק העבודה. הוא הבין היטב את חשיבות המשימה.
 
נאיר חשיבות ומשקל בעיה זו בהשוואה עם שוויץ. האוכלוסייה בשוויץ מונה כ 8 מיליון נפש בדומה מאוד לישראל. התמ"ג בשוויץ הוא 344 מיליארד דולר, לעומת 238.2 מיליארד דולר בישראל. התוצר לנפש שם, במונחי כוח קניה, הוא 43,900 דולר, לעומת 31,400 בישראל.
 
קורא רשימה זו בוודאי ויגיב בתמיהה כיצד אני משווה את שוויץ המתקדמת לישראל שטרם פיתחה את מלוא יכולותיה. אולם, מסתבר כי הפער הגדול בינינו לבין שוויץ אינו על שום איכות כוח האדם או יעילות ניהול הכלכלה והתקציב. הסיבה המרכזית לפער בינינו לבין שוויץ ולמה שהיינו יכולים להיות נובע כמעט כולו מהפער העצום בהשתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה.
כפי שפורסם בדה מרקר על ממצאי ה- O.E.C.D, שיעור ההשתתפות בתעסוקה בגילאים שבין 15 - 64 בישראל עומד על 66.2% בעוד שבשוויץ הוא 83.0%. זהו פער דרמטי ורב ממדים. בארה"ב, לדוגמא, שיעור השתתפות האוכלוסייה בתעסוקה נמוך מאשר בשוויץ ועומד על 71%, ובכל זאת התוצר לנפש גבוה יותר מאשר בשוויץ. 
 
אנו בנינו במשך השנים ואף קיבענו מבנה תעסוקה מעוות. שיעור האבטלה הנמוך בישראל הוא בהחלט הישג שראוי להתברך בו. אבל שיעור האבטלה נמדד מול דורשי העבודה. ואם יש אוכלוסיה גדולה, כשירה לעבודה, שאינה מחפשת עבודה ומובטלת במלוא מובן המילה, היא לא נכללת בחישוב שיעור האבטלה. מסיבה זו המדד החשוב יותר הוא שיעור השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה ולא שיעור האבטלה.
 
בישראל האוכלוסייה העובדת נושאת על גבה נטל ענק של האוכלוסייה שאינה עובדת, ותוצאה עגומה זו היא פרי היסטורי של מערכת שגיאות וויתורים. חלק מהאוכלוסייה שאינה עובדת עוטף את אי העבודה באידיאולוגיה דתית.
 
ובנוסף לכך יצרנו תמריצים לאי עבודה דרך המוסד לביטוח לאומי. אותה רפורמה נאורה של פרופ' בן שחר, של מתן קצבת ילדים הניתנת שווה לכל נפש בין שאדם עובד ובין שאינו עובד, הפכה להיות לרועץ ויצרה תמריץ לילודה רבה כתחליף לעבודה יצרנית דווקא בקרב המשפחות שמצבן הכלכלי נחות.
 
יתר על כן, קיימת גם אוכלוסיה שאינה עובדת כדרך חיים על שום העדר כישורים בסיסיים. עם אוכלוסיה זו החלה להתמודד תכנית ויסקונסין אשר במקום לשפרה נקטלה בכנסת בהנאה רבה בנימוקים דמגוגים ופופוליסטיים.
 
שום ממשלה עתידית לא תוכל להתחמק מהתמודדות עם נושא מרכזי זה.
האוכלוסייה העובדת לא תוכל להמשיך ולשאת על גבה את האוכלוסייה שאינה עובדת. וכל המפלגות המבקשות את אמון הציבור תצטרכנה לתת תשובה ברורה איך הן מתמודדות עם כשל מבני זה. חלק גדול מעתידה של ישראל יושפע מכך וזה בוודאי חשוב לא פחות מן האיום האיראני.

מאמר דומה פורסם בדה מרקר.