האיחוד האירופי - אשליית ההלוואות
רבים תמהים מדוע זוכה האיחוד האירופי כישות בפני עצמה בפרס נובל לשלום, שכן רבים גם סבורים שהאיחוד האירופי נכשל. השאלה המרכזית מוטב שתהיה לא אם מגיע לאיחוד האירופי פרס נובל לשלום (לדעת כותב רשימה זו כן מגיע לו, מאחר ויש לו הרבה כוונות טובות והוא משקיע מאמצים אדירים), אלא מדוע הוא נכשל ומה העצים את עומק הכישלון?
מה שקורה היום בכלכלת האיחוד האירופי צריך ללמד לקח את כולנו ובעיקר את אלה האחראים על ניווט כלכלה לאומית. במיוחד כיום כאשר דנים במסגרת התקציב עם או בלי בחירות, לקח זה נעשה למאוד רלוונטי.
ההערכה שלי היא, שהאיחוד האירופי לא יוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן במתכונתו הנוכחית, שכן הכישלון הקולוסאלי אותו הם חווים כיום, הוא בחלקו בלבד ניהולי, אך בעיקרו מבני, ופער מבני זה ימשיך ויתקיים זמן רב.
קודם שהורחב האיחוד האירופי היה ברור לכל כי יש פערים ממשיים וניכרים בין הכלכלות החזקות באירופה, כמו אלה של הולנד, בלגיה, דנמרק, גרמניה, אוסטריה וצרפת, לבין ארצות אירופיות אחרות כמו יוון, ספרד, פורטוגל, ואפילו איטליה. לא מדובר רק בפערים של תפוקה לנפש או בטכנולוגיה, או שיטות ייצור ויכולת ניהולית, אלא גם בפערים עמוקים של מנטאליות לאומית.
הרחבת האיחוד האירופי נעשתה מתוך כוונות טובות. הנחת היסוד הייתה שאם המדינות שכלכלתן ברמה נמוכה יותר מצטרפות לאיחוד האירופי במסגרת של שורת הסכמים כלכליים והבנות עקרוניות, מדינות אלה במרוצת הזמן, תסגורנה את הפער. כלכלות יוון ופורטוגל, רומניה ובולגריה תוכלנה להגיע בפריסת זמן ובתהליך נמשך לרמת הכלכלה של הולנד ובלגיה. חיזוק הכלכלות החלשות אמור כמובן לתרום לחיזוק הגוש כולו.
האיחוד האירופי הפך להיות שוק אחד המבטל מכסי מגן, ומאפשר מעבר חופשי של מוצרים ובמידה מוגבלת גם של שירותים וכח אדם, כשכולם כפופים לאותם עקרונות של ניהול כלכלה לאומית כמו גרעון תקציבי שאינו עולה על שלושה אחוזי תוצר.
מערכת ביורוקרטית אדירה, בה מובטח ייצוג לכל אחת מ- 28 מדינות האיחוד, הוקמה בבריסל על מנת להבטיח קיום תנאים מוסכמים של ניהול כלכלה לאומית ועמידה בקריטריונים מוגדרים בהסכם הפרטני שבין המדינה המצטרפת לבין האיחוד.
ואכן תקופה מסוימת חיו כולם באשליית ההצלחה. הרושם היה שהאיחוד האירופאי אכן השיג את מטרותיו המרכזיות וכי המדינות המצויות מאחור משדרגות את רמתן הכלכלית בפועל.
אולם מה שקרה הוא שהמערכת הפיננסית האירופית החזקה, כמו המערכת הפיננסית בארה"ב, נהגה בחוסר אחראיות משווע. בנקים מגרמניה, בלגיה, צרפת ואוסטריה שולבו בתמונה האופטימית והחלו מזרימים סכומי עתק כהלוואות למדינות שכלכלתן עדיין מצויה הרבה מאוד מאחור.
ואכן, אותן מדינות הלווות כספים מצליחות להשיג רמת חיים גבוהה יותר, ולהציג מידה מסוימת של הצלחה, כתוצאה מהזרמת כספים שמקורם אינו בייצור ואינו בהעלאת התפוקה, אלא בנטילת הלוואות.
הכלכלות החלשות כאילו מתחזקות, מבלי שהצליחו לשפר את התפוקה הלאומית ביחס מתאים לגידול בהיקף ההלוואות.
בכל אחת מהכלכלות שנכשלו שלטה התפיסה של חוסר אחריות תקציבית: האמונה שאפשר להמשיך וללוות מבלי להציב גבולות.
בעיקרון, זה אינו שונה הרבה מעסק פשוט הנוטל הלוואות. עסק נוטל הלוואות מתוך הנחה שהוא יחזיר הלוואות אלה, בסופו של חשבון, לא מתוך נטילת הלוואות נוספות, אלא מתוך הפעילות המחזורית והרווחים שהוא מייצר בעצמו, ואם אינו יכול לעמוד בכך הוא נדון לכישלון. מדינה, על אף מורכבותה, אף היא מערכת כלכלית תקציבית.
בכל מצב של נטילת הלוואות יש גבול עליון. בנקודת זמן מסוימת, קרובה או רחוקה צריך להתחיל להחזיר את ההלוואות. אין יותר אחיזת עיניים אלא חשיפת המצב האמיתי לאשורו. וכך ממש גם התרחש באיחוד האירופי.
לעומת זאת, ישראל הקטנה, כתוצאה מהצמיחה אותה חווינו מאז שנת 2004, מצטיירת היום ככלכלה חזקה ואין צורך להרחיק לכת. הדבר משתקף בשערי החליפין בשוק הפתוח, התחזקות השקל לעומת המטבעות המובילים בעולם כמו הדולר האמריקאי, הפאונד הבריטי והיורו, וכן בהעלאה משמעותית בתוצר לנפש, על אף העובדה שכנסת ישראל הכשילה את גידול השתתפות האוכלוסייה בכח העבודה.
המגזר העסקי של מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים הוא זה שיצר את הצמיחה אולם צמיחה זו נתמכה במדיניות של אחריות תקציבית שהיא אבן היסוד להצלחתה של כל כלכלה לאומית.
מאמר דומה פורסם בישראל היום.
