מהו חוק מכר טובין בין-לאומי ומהי חשיבותו ליבואנים וליצואנים?

מהו חוק מכר טובין בין-לאומי?

אמנת האו"ם בדבר מכר טובין בינלאומי משנת 1980 (להלן:"אמנת וינה") ביקשה ליצור חוק מכר בינלאומי אחיד, המסדיר את שלבי יצירת ההסכם, זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של הצדדים, לרבות התרופות המשפטיות העומדות לרשותם במקרה של הפרה. ביום 25.10.1999 עבר בכנסת חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש"ס-1999[1] (להלן: "החוק") אשר קלט לתוך המשפט הישראלי את אמנת וינה.

החוק קובע בעיקר עקרונות כלליים של דיני המכר, מסדיר דרך כריתת הסכם והזכויות והחיובים של מוכר וקונה הנובעים מהחוזה. החוק אינו משפיע על זכויותיהם של צדדים שלישיים.

את התנאים המיוחדים של החוזה, על הצדדים לקבוע בעצמם, ולעולם הסכמות שנקבעו במפורש על-ידי הצדדים יגברו על הוראות אמנת וינה. עם זאת, הצדדים חופשיים להחליט כי אינם מעונינים להחיל את הכללים המפורטים בחוק. במקרה כזה, הבחירה שלא להחיל כללים אלה צריכה להעשות במפורש על ידי הצדדים להסכם, שאם לא כן, ועל פי הדין הישראלי תחולנה הוראות החוק.

החוק אינו חל על מכירות כדלקמן:

·    מכירה פומבית;
·    מכירה בהוצאה לפועל או בסמכות חוקית;
·    מכירת סטוק, מניות, ניירות-ערך, מסמכי סחירים או כסף;
·    ספינות, כלי שיט, רחפות או כלי טיס;
·    חשמל;
·    מכירה שהמזמין מספק חלק מהותי מהחומרים הדרושים לייצור / הפקה;
·    חוזים שעיקרם הספקת עבודה או שירותים. 
  
מהם חובותיהם של  המוכרים והקונים על פי החוק?

חיובי המוכר כוללים מסירת הטובין וכל מסמך הקשור בהם וכן העברת הקנין בטובין כנדרש על פי ההסכם בין הצדדים. על הטובין להיות בכמות, באיכות ובתאור הנדרשים בחוזה, וכן נקיים מכל זכות או תביעה של צד שלישי.

הקונה חייב לשלם את מחיר הטובין וליטול אותם לידיו כנדרש בהסכם.

במקרה שמי מהצדדים לא קיים את חיוביו על פי החוזה, רשאי הצד האחר לממש זכויותיו, ובין היתר, לדרוש ביצוע או תשלום [לפי העניין], לתת ארכה לביצוע או לתשלום, לבקש טובין חליפיים במקרה של אי התאמה או להצהיר על ביטול החוזה או לתבוע פיצויים.

מהי אי התאמה של טובין ואיך נוהגים במקרה של גילויה?

על פי החוק חייב המוכר למסור טובין התואמים את האמור בחוזה. במקרה שהטובין אותם קיבל הקונה אינם תואמים את מה שביקש, עליו לדווח מיידית למוכר ולפרט את אופן אי ההתאמה. אם הקונה לא נתן למוכר הודעה על חוסר ההתאמה של הטובין בתוך תקופה של שנתיים ממועד מסירת הטובין הוא מאבד את זכותו להסתמך על ההגנות שמספק החוק.

פסק הדין המנחה שניתן בסוגיית אי ההתאמה, ניתן על-ידי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, במסגרת פס"ד פמזה[2] ועסק במספר נושאים. ואלה פרטי המקרה:

חברת "מנדלסון" רכשה אריחי קרמיקה מחברת "פמזה" הספרדית ויבאה אותם ארצה. האריחים נמכרו לחברה קבלנית, שהשתמשה בהם לריצוף בניין מגורים אותו בנתה.

לאחר אכלוס הבנין התגלה באריחים פגם ונדרשה החלפתם. פגם זה לא אותר בבדיקת מכון התקנים שנערכה עם הגעת האריחים לישראל.  החברה הקבלנית החליפה את האריחים ותבעה מחברת מנדלסון להשיב לה את מחירי האריחים ואת עלות החלפתם וכן פיצוי בשל פגיעה במוניטין. מנדלסון שלחה הודעת צד ג' לפמזה, יצרנית האריחים.

בשלב זה התעוררו מספר שאלות לדיון:

1. על פי חוק המכר הבין-לאומי נדרשה מנדלסון ליידע את פמזה אודות המצאות הפגמים בתוך שנתיים מיום גילויים. בפועל, ההודעה נמסרה לפמזה שנתיים וחצי מאוחר יותר. לכן, לא היה ברור האם יכולה בכלל מנדלסון לתבוע את פמזה על פי חוק זה.

בפס"ד "פמזה" נקבע, כי מאחר שמנדלסון לא עמדה בדרישות החוק בנוגע למסירת ההודעה לפמזה בתוך שנתיים מגילוי הפגם, דין תביעתה של מנדלסון להידחות עקב התיישנות.

2. שאלה נוספת שהתעוררה היא האם התביעה החוזית בה תבעה מנדלסון את מחיר האריחים על פי זכויותיה בחוק המכר הבין-לאומי שוללת תביעה מקבילה של כיסוי הוצאות נוספות ופגיעה במוניטין (בעילה נזיקית או בעילת עשיית עושר ולא במשפט על פי המשפט המדינתי).

במקרה זה הבחין בית המשפט בין תפקידיה של פמזה כיצרנית וכמוכרת וקבע, כי החוק מתייחס רק לתפקידה כמוכרת. בהמשך לזה קבע בית המשפט, כי אין בדחיית התביעה החוזית על פי חוק מכר טובין בין-לאומי כדי לבטל את זכות התביעה בגין ייצור רשלני. חשוב לציין, כי הכרעה זו הינה על בסיס עובדות פס"ד פמזה וייתכן כי בנסיבות אחרות לא היה מתיר בית המשפט הגשת תביעה מקבילה.
 
באיזו דרגת פירוט צריכה להינתן הודעת אי ההתאמה?

בפס"ד מאוחר יותר שניתן על-ידי בית משפט השלום בעפולה[3], הוגשה תביעה כספית לתשלום עבור סחורה שסופקה על ידי המוכרת, חברה איטלקית העוסקת בייצור ואספקת חומרי איטום, בשנים 1998-1999, ותביעה שכנגד לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לקונים כתוצאה מאספקת סחורה פגומה ע"י התובעת.

נקבע כי הקונים עמדו בחובתם לחוק כאשר הודיעו לתובעת על הפגם ביריעות האיטום אשר הזמינו ממנה אולם לא נתנו למוכרים פרטים נוספים באשר לאי ההתאמה הנטענת, כפי בקשתם. כלומר, הודעה לאקונית על אי התאמה אינה מספיקה, ויש לפרט את סוגה.

מאידך, המוכרים לא עמדו על זכותם לקבל התשלום בגין החוב הנטען בין השנים 1999 ועד לשנת 2004, המועד בו הוגשה התביעה. לכן, הגיעה השופטת למסקנה כי הצדדים "נטשו" את המחלוקת הכספית בעניין אי ההתאמה שהתעוררה ביניהם, ועלתה השאלה האם עדיין עומדות לשני הצדדים זכויות כלשהן מכוח החוק?

פסק הדין קבע, כי כיון שהצדדים לא טרחו לשתף פעולה או ליישב את ההדורים ביניהם הרי שהתנהגות כל אחד מהם נעשתה בחוסר תום הלב המתחייב על פי דיני המכר הבינלאומי. עוד קבעה השופטת כי התנהגות זו שוללת מהצדדים את זכויותיהם על פי חוק המכר הבינלאומי ובהמשך לכך קבעה כי דין שתי התביעות להידחות. כלומר, אין להשהות תביעה בגין אי התאמה, אלא יש למצות הדין לאלתר.

חשוב לציין
 
חוק מכר טובין בין-לאומי עשוי לסייע לבעלי עסקים בינלאומיים במקרים רבים לפתור סכסוכים בצורה יעילה ומהירה. כיון שמטרת אמנת וינה היתה ליצור דין בינלאומי אחיד, החוק מנוסח בצורה ברורה והוא נוח לשימוש גם כראשי פרקים לניהול מו"מ. הפסיקה הישראלית בסוגיה זו מועטה מאוד ואולם חשוב להכיר גם אותה כדי להיות ערוכים היטב לכל תרחיש אפשרי.