חוק הגברת האכיפה – מהפיכה של ממש!
קראתי בעיון את מאמרו של גיא דוידוב ב-THE MARKER תחת הכותרת: עובדי קבלן, מיום 20 בדצמבר 2012, בעניין חוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב – 2011 ונדמה כי מהפכנות החוק וההשלכות הרוחביות שיש לו על יחסי העבודה במשק, על עובדים ועל מעסיקים לא הופנמה כראוי.
מדובר במהפכה. החוק מעמיס, בין היתר, את האחריות לאכיפת זכויות עובדי הקבלן על כתפי מזמיני השירות. אין זה דבר טריוויאלי.
להצעת החוק המקורית היו שותפים ארגוני המעסיקים, שהסכימו לקחת על עצמם אחריות עצומה, מחייבת משפטית, שרק לפני זמן קצר נשמעה דמיונית. ההסכמה נבעה מהרצון לחסל תפיסה לפיה כל המעסיקים הם עבריינים ופושעים, המבקשים לעשוק עובדיהם. ביקשנו להרחיק מעסיקים הוגנים מאימת הדין הפלילי ומגל הפליליזציה השוטף את תחום הניהול העסקי.
החוק שעבר, בניגוד להסכמות המקור, מוסיף עבירות פליליות בדיני העבודה. למשל כנגד מנכ"ל תאגיד, שלא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת הפרת הוראה המנויה בחוק אצל עובדי הקבלן. זה רחוק מלהיות מובן מאליו.
החוק שובר כללי ברזל בתחום המשפט הפלילי, בו אחד העיקרים הוא חזקת החפות. אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. לא עוד. באופן די תקדימי נקבע, שאם הופרה הוראה מההוראות המנויות בחוק ולא ננקטו אמצעים ע"י מנכ"ל התאגיד להפסקת אותה הפרה כלפי עובדים שאינם עובדיו, חזקה היא שהמנכ"ל הפר את חובתו.
אדגיש, נקבעה חזקה, במסגרת הליך פלילי, לפיה אדם אשם ועתה מוטל עליו הנטל להוכיח חפותו. ספק אם הוראה זו עומדת במבחן החוקיות לאור חוקי היסוד ובפרט חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בנוסף, ובאופן די תקדימי, צומצמה היכולת ההתגוננות. בעוד במשפט פלילי בעניינים קשים וחמורים כמו רצח עומדת בפני הנאשם כל טענת הגנה אפשרית, כאן רק טענות ספציפיות לגיטימיות. גם צמצום זה ספק אם עומד במבחן חוקיות משפטי.
נמשיך עם הפליליות. החוק קובע עוד, שהסכם של מזמין שירות עם קבלן, שלא כולל הוראות מסוימות, שייקבעו בתקנות, מהווה עבירה פלילית ומטיל אחריות פלילית גם על מנכ"ל תאגיד על חתימת הסכם כזה. חתימת הסכם בניגוד לחוק מקימה חזקה כנגד המנכ"ל, ההופכת שוב את נטל הראייה במשפט הפלילי.
בחוק קיימת אף התערבות גסה, חסרת תקדים בחופש החוזים. ראשית, החוק אוסר חוזי הפסד.
במדינת ישראל זכות הקניין היא זכות חוקתית, ובכלל זה גם החופש להקטין קניין זה, אבל לא על פי החוק שעבר. קבלנים רבים מוכנים להפסיד X במכרז מסוים על מנת להרוויח X3 במכרז אחר עם אותו עורך מכרז. נשמע הגיוני, לא? אז זהו, שעל פי החוק לא רק שזה לא הגיוני. זה אסור, וזה פלילי.
יותר מזה, רמיסת חופש החוזים נמשכת בחובה לכלול בהתקשרות גם רכיב של רווח. ממתי מתערב המחוקק הישראלי עד כדי כך בעניינים מסחריים לחלוטין?
הלאה, בחוק שעבר קיימת גם "הוראת בושה" בסעיף המחייב פרסום באתר האינטרנט של משרד התמ"ת בדבר הטלת עיצום כספי על ידי הממונה על תאגיד. בפרסום יופיע שעל תאגיד X בניהולו של Y הוטל עיצום כספי.
בחוק גם תיקון עקיף לחוק עסקאות עם גופים ציבוריים, התשל"ו – 1976. עד התיקון רק הפרות של חוק שכר מינימום וחוק עובדים זרים מנעו מגוף ציבורי להתקשר, במשך שנה, עם גופים שהפרו שני חוקים אלו. עתה לוכד החוק שורה הפרות ארוכה בתחום דיני העבודה ואיסור ההתקשרות הורחב לשלוש שנים.
האם שינויים דרמטיים אלו במשפט העבודה, שבירת המוסכמות בתחום הפלילי, ההתערבות הדרקונית בחופש החוזים ועוד הוראות כמפורט בחוק, לא מהווים מהפכה?. הם מהווים מהפכה של ממש !
המאמר פורסם בדה- מרקר ב- 29.12.11
