איום הבחירות לראשות הממשלה - חוסר אחריות ברמה הלאומית
קשה לי מאוד לקרוא על ספקולציות והערכות שאנו צפויים ללכת מחדש לבחירות, בין אם בשנת 2014 ובין אם בשנת 2015. וקשה לי יותר להבחין בדינמיקה שנוצרת סביב הספקולציות האלה במערכת הפוליטית. הדבר האחרון שמדינת ישראל זקוקה לו היום זה ללכת למערכת בחירות חדשה. זו תהיה מערכת בחירות עקרה ומטופשת. לא יהיו בה שום מסרים חדשים לעומת המסרים הקיימים; אלא רק התנגחות אווילית של יחסי ציבור. היא תהווה נזק אדיר לישראל בכל החזיתות האפשריות, כלכלית ומדינית כאחת.
בתום מערכת בחירות כזו נתייצב בפני אותן הבעיות בפניהן אנו ניצבים היום, והפתרונות יהיו אותם פתרונות, ואולי אף גרועים יותר. החלטות צריכות להתקבל עכשיו גם במישור הכלכלי וגם במישור המדיני, ולא לאחר בחירות חדשות. הבלטה מלאכותית של הניגודים וחידודם זה בדיוק ההפך ממה שאנחנו זקוקים, וקשה לחשוב על מהלך חסר אחריות ברמה לאומית כמו הליכה מחדש לבחירות כדי להתחמק מהכרעות.
אם חלילה כן יוחלט על מערכת בחירות לפני תום 2015, שני אישים מרכזיים יישאו באחריות שווה - ראש הממשלה ושר האוצר. שני נושאי משרות בכירות אלה לא רק יכולים, אלא גם חייבים להגיע לעמק השווה בכל הנושאים העומדים על סדר היום, וזאת מכוח האחריות האישית שהם קיבלו על עצמם ישירות על ידי ציבור הבוחרים.
ראש הממשלה בוודאי מבין שכאשר הוא בנה את הקואליציה והעניק את משרד האוצר למפלגה השניה בגודלה, אין זה דומה למצב בו שר האוצר הוא ממפלגתו שלו. כשהוא הסכים למבנה זה של הקואליציה, הוא העביר חלק נכבד מעיצוב המדיניות הכלכלית אל המפלגה השניה בגודלה. מהצד השני, שר האוצר בוודאי ומבין שתקציב המדינה הוא באחריותה הכוללת של כל הממשלה. כל הנושאים אשר נמצאים היום כביכול בהתנגשות חזיתית של השקפות בין ראש הממשלה ובין שר האוצר, ממש אינם נושאים עליהם אי אפשר להגיע להסכמה, בטח לא בין ראש הממשלה ושר האוצר אשר האידיאולוגיה הכלכלית שלהם די דומה.
אכן רצוי כי יעד הגירעון לא יפרוץ את התקרה של 3%, אך פריצת יעד הגירעון אינו מהלך כה הרה גורל אשר על סביבו צריך לבנות את הכל. אם נפרוץ מעט את יעד הגירעון, כמו לדוגמה ל-3.2%, ולא כשינוי מבני אלא כשינוי זמני כדי לתת מענה לסיטואציה חריגה כמו הלוחמה בדרום – זה בוודאי לא נרה גורל.
כל האיומים כאילו פריצה ביעד הגירעון תגרום לכך שנשלם יותר עבור ההלוואות שהמדינה מקבלת אינם ממשיים. במקום להטיף למוסדות חוץ להעלות את הריביות על הלוואות המדינה, מוטב ונציג את החוזקות שלנו ואת ההישג יוצא הדופן של ישראל, שמערער את בסיס הטיעונים הללו. לישראל חוב למוסדות חוץ, על כל סוגם ואופיים, של לא יותר מ-10.3% מהתוצר. מוסדות פיננסים זרים מתרשמים יותר מיחס החוב למוסדות חוץ מאשר יחס החוב הפנימי.
חובה להגדיל את תקציב הביטחון על מנת שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עם האתגרים האמיתיים והאסטרטגיים המאיימים על ישראל. טרם פתרנו את בעיית החמאס בעזה, הזירה בצפון כבר רותחת, וגם איראן אינה שה תמים. ישראל חייבת להתעצם צבאית. אבל יחד עם הגדלת תקציב הביטחון, חייבת גם להתבצע בד בבד גם התייעלות במערכת הביטחון: צמצום מפקדות, העלאת גיל הפרישה למשרתי קבע וצמצום רמת הפנסיות (אגב, לא רק לקציני צה"ל לשעבר אלא לרוחב כל המערכת - ח"כים, שרים ושופטים).
אם נערוך השוואה, ניווכח כי יחסית לכלל ההוצאה התקציבית, אנו מקצים היום פחות למערכת הביטחון. בשנת 2005 הוצאנו על שירותי הביטחון והסדר הציבורי 25.5% מכלל התקציב. בשנת 2014 הוצאנו 23.1% מכלל התקציב. ישנה, כמובן, עליה במונחים כספיים מוחלטים, אך חשוב יותר לבחון את יחס ההוצאה לתקציב כולו.
לעומת זאת, התלונות על פגיעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה במונחים תקציביים פשוט אינם נכונים. בשנת 2005 הוצאנו על חינוך והשכלה גבוהה 14.5% מכלל התקציב, ובשנת 2014 הוצאנו 17.2%.
ראש הממשלה מיטיב לדעת, אולי יותר מכל אחד אחר, שהעלאת מסים היום אינה אופציה. בשנת 2003, בתחילת כהונתו כשר האוצר, הוא ראה בהפחתת המסים ציר מרכזי במדיניות הכלכלית, ואכן כך היה. התוצאה היתה צמיחה מרשימה של המשק, אשר נסקה עד לרמה של 6.9% בשנת 2007. הירידה בשנים 2008 - 2009 היתה תוצאה ישירה של המשבר הכלל עולמי, שמקורו היה בוול-סטריט; ובכל אופן, חזרנו בשנת 2010 לשיעורי צמיחה מרשימים של 5.7%. הירידה בשנים 2012 - 2013 הושפעה במידה רבה מהמגמה המחודשת להעלות מסים.
המצב הקיים היום, דווקא בשל הקשיים, מציע לנו את האפשרות ללכת בדרך הנכונה ולעשות את התיקונים הנחוצים. כל המתבונן בתקציב הוצאות המס מבין שניתן להפחית את גובה הטבות המס מרמה של 45 מיליארד ש"ח. לא חייבים לבטל כליל את הטבות המס; אפשר לעשות זאת חלקית. אפשר לקצץ בחצי את ההטבות על פי חוק עידוד השקעות הון העולה לנו 7.2 מיליארד ש"ח, וכך גם אפשר לנהוג בסעיפים נוספים בתקציב הוצאות המס. דווקא הפחתת נטל המס והרווחים הכלואים של החברות העסקיות עד לתום שנת 2014 מרמה של 30% ו-32% לרמה של 20% תניב עוד כ-3 מיליארד ש"ח.
אני מבחין בסיפוק רב בשינוי מגמה בבנק ישראל. דומני כי נגידת הבנק הפנימה שאי אפשר יותר לחזור כל הזמן על אותן המנטרות של העלאת מסים, קביעת יעד הגירעון וכדומה. היא מבינה שיש לצעוד קדימה, ולהעז להציע רפורמות חשובות במשק, אשר אחת החשובות בהן הוא ייעול השירות הציבורי, כפי שהיא הצהירה בסיום דבריה בכנס שאורגן על ידי העיתון כלכליסט.
זוהי השעה לעשות רפורמות נאותות בהובלת הקואליציה הנוכחית, פרי הסכמה בין ראש הממשלה ושר האוצר, ולא להיגרר לפתרון הקל של הליכה לבחירות.
אם חלילה כן יוחלט על מערכת בחירות לפני תום 2015, שני אישים מרכזיים יישאו באחריות שווה - ראש הממשלה ושר האוצר. שני נושאי משרות בכירות אלה לא רק יכולים, אלא גם חייבים להגיע לעמק השווה בכל הנושאים העומדים על סדר היום, וזאת מכוח האחריות האישית שהם קיבלו על עצמם ישירות על ידי ציבור הבוחרים.
ראש הממשלה בוודאי מבין שכאשר הוא בנה את הקואליציה והעניק את משרד האוצר למפלגה השניה בגודלה, אין זה דומה למצב בו שר האוצר הוא ממפלגתו שלו. כשהוא הסכים למבנה זה של הקואליציה, הוא העביר חלק נכבד מעיצוב המדיניות הכלכלית אל המפלגה השניה בגודלה. מהצד השני, שר האוצר בוודאי ומבין שתקציב המדינה הוא באחריותה הכוללת של כל הממשלה. כל הנושאים אשר נמצאים היום כביכול בהתנגשות חזיתית של השקפות בין ראש הממשלה ובין שר האוצר, ממש אינם נושאים עליהם אי אפשר להגיע להסכמה, בטח לא בין ראש הממשלה ושר האוצר אשר האידיאולוגיה הכלכלית שלהם די דומה.
אכן רצוי כי יעד הגירעון לא יפרוץ את התקרה של 3%, אך פריצת יעד הגירעון אינו מהלך כה הרה גורל אשר על סביבו צריך לבנות את הכל. אם נפרוץ מעט את יעד הגירעון, כמו לדוגמה ל-3.2%, ולא כשינוי מבני אלא כשינוי זמני כדי לתת מענה לסיטואציה חריגה כמו הלוחמה בדרום – זה בוודאי לא נרה גורל.
כל האיומים כאילו פריצה ביעד הגירעון תגרום לכך שנשלם יותר עבור ההלוואות שהמדינה מקבלת אינם ממשיים. במקום להטיף למוסדות חוץ להעלות את הריביות על הלוואות המדינה, מוטב ונציג את החוזקות שלנו ואת ההישג יוצא הדופן של ישראל, שמערער את בסיס הטיעונים הללו. לישראל חוב למוסדות חוץ, על כל סוגם ואופיים, של לא יותר מ-10.3% מהתוצר. מוסדות פיננסים זרים מתרשמים יותר מיחס החוב למוסדות חוץ מאשר יחס החוב הפנימי.
חובה להגדיל את תקציב הביטחון על מנת שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עם האתגרים האמיתיים והאסטרטגיים המאיימים על ישראל. טרם פתרנו את בעיית החמאס בעזה, הזירה בצפון כבר רותחת, וגם איראן אינה שה תמים. ישראל חייבת להתעצם צבאית. אבל יחד עם הגדלת תקציב הביטחון, חייבת גם להתבצע בד בבד גם התייעלות במערכת הביטחון: צמצום מפקדות, העלאת גיל הפרישה למשרתי קבע וצמצום רמת הפנסיות (אגב, לא רק לקציני צה"ל לשעבר אלא לרוחב כל המערכת - ח"כים, שרים ושופטים).
אם נערוך השוואה, ניווכח כי יחסית לכלל ההוצאה התקציבית, אנו מקצים היום פחות למערכת הביטחון. בשנת 2005 הוצאנו על שירותי הביטחון והסדר הציבורי 25.5% מכלל התקציב. בשנת 2014 הוצאנו 23.1% מכלל התקציב. ישנה, כמובן, עליה במונחים כספיים מוחלטים, אך חשוב יותר לבחון את יחס ההוצאה לתקציב כולו.
לעומת זאת, התלונות על פגיעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה במונחים תקציביים פשוט אינם נכונים. בשנת 2005 הוצאנו על חינוך והשכלה גבוהה 14.5% מכלל התקציב, ובשנת 2014 הוצאנו 17.2%.
ראש הממשלה מיטיב לדעת, אולי יותר מכל אחד אחר, שהעלאת מסים היום אינה אופציה. בשנת 2003, בתחילת כהונתו כשר האוצר, הוא ראה בהפחתת המסים ציר מרכזי במדיניות הכלכלית, ואכן כך היה. התוצאה היתה צמיחה מרשימה של המשק, אשר נסקה עד לרמה של 6.9% בשנת 2007. הירידה בשנים 2008 - 2009 היתה תוצאה ישירה של המשבר הכלל עולמי, שמקורו היה בוול-סטריט; ובכל אופן, חזרנו בשנת 2010 לשיעורי צמיחה מרשימים של 5.7%. הירידה בשנים 2012 - 2013 הושפעה במידה רבה מהמגמה המחודשת להעלות מסים.
המצב הקיים היום, דווקא בשל הקשיים, מציע לנו את האפשרות ללכת בדרך הנכונה ולעשות את התיקונים הנחוצים. כל המתבונן בתקציב הוצאות המס מבין שניתן להפחית את גובה הטבות המס מרמה של 45 מיליארד ש"ח. לא חייבים לבטל כליל את הטבות המס; אפשר לעשות זאת חלקית. אפשר לקצץ בחצי את ההטבות על פי חוק עידוד השקעות הון העולה לנו 7.2 מיליארד ש"ח, וכך גם אפשר לנהוג בסעיפים נוספים בתקציב הוצאות המס. דווקא הפחתת נטל המס והרווחים הכלואים של החברות העסקיות עד לתום שנת 2014 מרמה של 30% ו-32% לרמה של 20% תניב עוד כ-3 מיליארד ש"ח.
אני מבחין בסיפוק רב בשינוי מגמה בבנק ישראל. דומני כי נגידת הבנק הפנימה שאי אפשר יותר לחזור כל הזמן על אותן המנטרות של העלאת מסים, קביעת יעד הגירעון וכדומה. היא מבינה שיש לצעוד קדימה, ולהעז להציע רפורמות חשובות במשק, אשר אחת החשובות בהן הוא ייעול השירות הציבורי, כפי שהיא הצהירה בסיום דבריה בכנס שאורגן על ידי העיתון כלכליסט.
זוהי השעה לעשות רפורמות נאותות בהובלת הקואליציה הנוכחית, פרי הסכמה בין ראש הממשלה ושר האוצר, ולא להיגרר לפתרון הקל של הליכה לבחירות.
המאמר פורסם בגלובס בתאריך 17.9.14
