איגוד לשכות המסחר הגיש לשר הכלכלה ערר על הכוונה להוציא צו הרחבה להסכם הקיבוצי בדבר חובת העסקה של אנשים עם מוגבלות

עו"ד סיגל סודאי, מנהלת האגף ליחסי עבודה באיגוד לשכות המסחר, הגישה השבוע בשם באיגוד לשכות המסחר לעו"ד שלמה יצחקי, הממונה על יחסי עבודה במשרד הכלכלה, ערר על כוונת שר הכלכלה להוציא צו הרחבה להסכם הקיבוצי שנחתם בין לשכת התיאום לבין הסתדרות העובדים הכללית בנוגע להסכם המבקש לכפות העסקת אנשים בעלי מוגבלות במקומות עבודה.

סודאי הדגישה בפתח דבריה, כי איגוד לשכות המסחר תומך לחלוטין בשילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. "על המגזר העסקי כולו לעשות מאמץ עליון להשיג מטרה זו במסגרת הוראות החוק כיום. עם זאת, איגוד לשכות המסחר סבור כי מה שאמור להיות הסכם עבודה כאמצעי לקידום מטרה זו נוגד את החוק, יפגע קשה במעמד המוגבלים בישראל וגם יפגע ללא צורך במגזר העסקי."

לדעת סודאי, כבר קיימת חקיקה שמגנה על אנשים עם מוגבלויות: "חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות". החוק מעניק הגנה מלאה וטובה על מניעת אפליה בקבלה לעבודה של אנשים עם מוגבלות. עפ"י הוראות החוק, אדם עם מוגבלות המבקש להתקבל למקום עבודה, אסור להפלותו בגין מוגבלותו אם הוא כשיר לבצע את התפקיד אותו מבקשים לאייש.

עוד עולה מהערר כי, כי ההסכם שנחתם אינו בר הרחבה ולכל היותר ניתן להשאירו כמחייב רק את הארגונים שחתמו עליו. בין השאר, משום ש"בהסכם לא מתקיימים התנאים הנדרשים על פי חוק, לאישורו כהסכם קיבוצי, לרבות את המסלולים הנדרשים בהתאם לתקנון לשכת התאום. איגוד לשכות המסחר לא היה שותף למגעים, ומרגע שנודע לו על המהלך הוא התנגד לכך נחרצות."

בערר שוטחת עו"ד סיגל סודאי, מנהלת האגף ליחסי עבודה באיגוד לשכות המסחר שורה של טיעונים, המובילים למסקנה הבלתי נמנעת,
כי אין להוציא להסכם צו הרחבה:

א. לא מדובר בהסכם קיבוצי על פי חוק הסכמים קיבוציים, ומשכך, אין לשר הכלכלה סמכות להרחיבו.

"לשר הכלכלה אין סמכות להוציא צו הרחבה להסכם שבנדון מאחר ולא מדובר בהסכם כמובנו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. חוק זה מגדיר בצורה מפורשת מה הם הנושאים שיכולים להיות נושא להרחבת הוראותיו של הסכם קיבוצי. לשר סמכות להרחיב הוראות של הסכם קיבוצי רק אם אותו הסכם קיבוצי עוסק בתנאי עבודה ולא אם הוא עוסק בשינויים של חוקי עבודה, שזה בסמכותה הבלעדית של הכנסת וחייב להישאר כך. אכיפת יחסי עבודה איננה אחד מהם. החוק לא מעניק סמכות להרחיב הוראות, שתכליתן אכיפת יחסי עבודה ישירים ויצירתם. ה"הסכם" שבנדון אינו עוסק ביחסי עבודה, או בתנאי עבודה ואין לו שום קשר לכך, וככזה הוא אינו בר הרחבה!

יתר על כן, הוצאת צו הרחבה ל"הסכם" שבנדון משמעותה פלישה גסה ובוטה לגבולותיו של הליך החקיקה בכנסת. לו הצדדים עצמם היו מקבלים על עצמם, מרצונם, את ההחלטה שהם מעוניינים להגביל את חופש העיסוק שלהם ולהתחייב להעסיק פלח אוכלוסיה כזה או אחר ולחייב את עצמם בלבד, ניחא. אולם הצדדים מבקשים לכפות יחסי עבודה גם על מי שאינו חפץ בכך. הכנסת, המקום בו מתקבלות ההכרעות, לא הלכה מעולם כה רחוק.

ב. כפיית יחסי עובד-מעביד מנוגדת לחוק יסוד: חופש העיסוק

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, כבר קבע בעבר כי חופש העיסוק משמעו החופש להעסיק.

מבנה התעסוקה הוא פררוגטיבה ניהולית בלעדית של המעסיק ואף גורם חיצוני לא יכול להכתיב לו מה יהיה מבנה התעסוקה בעסקו. עסק, שלא יוכל להתאים את עצמו למציאות משתנה, לא יוכל לשרוד. והנה, מבקשים לכפות על כלל המעסיקים במשק שמעסיקים מעל 100 עובדים (ותהיינה גם הוראות למעסיקים שמעסיקים פחות מ-100 עובדים), כי בכל נקודת זמן נתונה תהיה "קווטה", מכסה של עובדים מוגבלים, שחייבים להעסיק.

אין כאן כל התחשבות בצורכי המעסיק, אין כאן כל התחשבות בשאלה האם המעסיק יכול בכלל להעסיק את המכסה הזו של אותם עובדים. לא ייתכן, שזכות יסוד של מעסיק, שזכתה לעיגון במסגרת חוק יסוד תכורסם במסגרת הסכם וודאי שלא במסגרת צו הרחבה, הנמצא במדרגה נורמטיבית נמוכה מחוק היסוד.


ג. ההסכם לא עבר את המסלול הנדרש לא על פי תקנון לשכת התאום ולא על פי חוק ההסכמים הקיבוציים וגם בגין סיבה זו דינו פסלות

ההסכם לוקה בפגמים קשים הן מבחינה מהותית והן מבחינה טכנית לרבות בתהליכים שקדמו לחתימתו, באופן שלא מתקיימות בו הדרישות המתחייבות על פי חוק הסכמים קיבוציים להוצאת צו הרחבה. הוצאת צו הרחבה בנסיבות הללו תהווה חריגה מסמכותו של השר.

כך למשל, ההסכם שאותו מבקשים להרחיב, הוצג בפני משרד הכלכלה באופן מטעה, שיצר את הרושם שכל חברי לשכת התאום תומכים בהסכם. איגוד לשכות המסחר לא היה שותף למגעים, ומרגע שנודע לו על המהלך, הוא התנגד לכך נחרצות. תקנון לשכת התאום קובע בצורה מפורשת, כי ללשכת התאום אין סמכות לחתום על הסכמים, אלא בשם חבריה שהסמיכו אותה מראש. לשכת המסחר לא הסמיכה מעולם את לשכת התאום לחתום על ה"הסכם" בשמה.

כמו כן, חשוב להדגיש, כי בקרב חברי איגוד לשכות המסחר לבדו, המייצג את עיקר מגזר המסחר והשירותים, מועסקים יותר עובדים מאשר בקרב כל חברי הארגונים שחתמו על ההסכם יחדיו (ע"פ נתוני הלמ"ס במגזר העסקי מועסקים בענף המסחר והשירותים 1,470,000 עובדים, בתעשייה, 424,000 וביתר הענפים 221,000).

הואיל והצו אמור לחול על כלל המגזר העסקי, ומאחר שהמבחן הכמותי הוא המבחן העיקרי על פי מדיניות משרד הכלכלה, הרי שעל פי חוק הסכמים קיבוציים, כפי שמשרד הכלכלה מפרשו, לא מתקיימת הדרישה הכמותית להוצאת צו הרחבה.

ד. הוצאת צו הרחבה להסכם תעמיד את המעסיקים בפני סיטואציה בלתי אפשרית – להפר את צו ההרחבה או להפר הוראות חוק שונות כגון אלו המנויות בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק הגנת הפרטיות.

המצב המשפטי והחוקי כיום אינו מותאם ואינו מאפשר את ישום ההסדר שב"הסכם"/בצו.

למצער, ישום החובה בהסכם/בצו ההרחבה מנוגד להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק" ) ולחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") ולחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז 1957 ולחוק הגנת הפרטיות. יש בכך משום חשיפה של המעסיקים להפרה של הוראות החוקים לרבות לסנקציות האזרחיות והפליליות שלהם.

כך למשל, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על ניסוח מודעת דרושים המופנית לפלח אוכלוסיה מסוים. מעסיק שירצה לעמוד בהוראות המחייבות אותו במכסה הקבועה ב"הסכם" אסור יהיה לו לפרסם מודעה הפונה לאוכלוסיית המוגבלים. מטילים מצד אחד את החובה להעסיק, אבל נוטלים מהמעסיק את הכלים לעמוד באותה חובה. ברור לחלוטין שמדובר בעיוות, כאשר יד ימין לא יודעת מה מבצעת יד שמאל.

החובה למכסה תחייב את המעסיקים להפנות שאלות חודרניות כלפי מועמדים, שכן על פי ההסכם לא טיב העבודה הוא שמכריע, אלא המוגבלות, טיבה ומידתה, שכן זו צריכה להיות מוגבלות המאופיינת בלקות אשר בשלה מוגבל תפקודו של המועמד באופן מהותי, לפי ההגדרה של מוגבלות בחוק. בשאלות אלו יש, באופן טבעי, חדירה לצנעת הפרט ולעניינים מאוד רגישים, שיש בהם משום הפרה של חוק הגנת הפרטיות. גם כאן יוצרים מציאות בלתי אפשרית בפני המעסיק. לשאול ולהפר את חוק הגנת הפרטיות, או לא לשאול ולהפר את צו ההרחבה. זה בלתי מתקבל על הדעת.

ה. ההסכם מבזה ומשפיל את המוגבלים, הוא מתייג אותה בצורה פוגענית וככזה הוא נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

ההסכם נועד, לכאורה, לסייע לאנשים עם מוגבלות, אבל בפועל הוא מזיק ופוגע בהם בצורה קשה. הוא יוצר תיוג של המוגבלים בתורת שכאלה, יוצר מעמדות במקום העבודה, יגרום לכך שאנשים שלא מתאימים לתפקיד ו/או לעבוד ייכנסו לעבודה, תוך גרימת נזקים קשים לתדמיתם ולביטחון העצמי שלהם והכל בשם איזושהי נאורות מזויפת ודאגה לכאורה לחלש. לא דאגה יש כאן, כי אם התעמרות.

חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות מעניק הגנה מלאה וטובה על מניעת אפליה בקבלה לעבודה של אנשים עם מוגבלות ובתי הדין לעבודה פורשים הגנה יעילה ומיישמים את תכלית החוק: עפ"י הוראות החוק, אדם עם מוגבלות המבקש להתקבל למקום עבודה, אסור להפלותו בגין מוגבלותו, אם הוא כשיר לבצע את התפקיד אותו מבקשים לאייש.

לפי ה"הסכם", המעסיק מחויב להעסיק עובד עם מוגבלות, ללא סייג, בין אם הוא כשיר לאותו תפקיד או משרה ובין אם לאו. תוך פגיעה בלתי מידתית במעסיק ופגיעה בעובדים עצמם. נוצר מצב בו מחייבים להעסיק אדם בגלל מוגבלותו ולא, כפי שהחוק הקיים מאפשר, להעסיק אדם למרות מוגבלותו וזה הבדל מהותי.

נחשוב על מצב שבו אדם מתקבל לעבודה למרות שהוא לא מתאים, אבל רק בגלל שהוא מוגבל על מנת שהמעסיק יוכל לעמוד במכסה שנקבעה לו. אנחנו גוזרים על אותו אדם להיכשל בתפקידו. זו פגיעה אנושה בכבוד האדם והיא מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זוהי השפלה במובנה החזק ביותר. אין לכך מקום בחברה דמוקרטית, בחברה מתוקנת, שחושבת על עזרה וחיזוק החלש. בשם אותה נאורות מזויפת מגדילים את הנזק של המוגבל.

גם בתיוג של אותם מוגבלים אנחנו עושים להם עוול נוראי. שהרי על מנת שמעסיק יוכל להוכיח, כי הוא עומד בדרישות ה"הסכם" הקיבוצי/הצו, הוא יאלץ לתייג ולהחזיק רשימה "מוגדרת" של עובדים, כקבוצה נפרדת, מתוך כלל העובדים שהם "אנשים עם מוגבלות", ולחשוף אותם כלפיי כולי עלמא ככאלה. וזאת תוך פגיעה בכבודם, מעמדם וצנעת הפרט של אותם עובדים ובניגוד מובהק למטרות ותכלית של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ולחוק הגנת הפרטיות ואף לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.