חובת עריכת שימוע איננה מותנית בוותק במקום העבודה

במקרה שנדון לפני ביה"ד דובר על עובדת שבתום שבוע העסקה בלבד כפקידת ביטוח בסוכנות ביטוח הודיע לה מנהל החברה על פיטוריה לאלתר 

בתביעתה טענה העובדת  כי היא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל פיטוריה, בין השאר משום שפיטוריה נעשו שלא כדין הואיל ולא נערך לה שימוע כנדרש, ולא הוצגה בפניה הסיבה האמיתית לפיטוריה. עוד טענה העובדת כי  במהלך השבוע שבו עבדה לא היה כל רמז לכוונה לפטרה. 

מנגד טענה המעסיקה כי פיטורי התובעת בדין יסודם, והטעם שלא נאמרה לה הסיבה האמיתית לפיטוריה נבעה מן החשש לפגוע בה או להעליבה. כמו כן, טענה המעסיקה כי  התובעת פוטרה בשל אי התאמתה לתפקיד, ונוכח הזמן הקצר שבו הועסקה, אין מקום לפסוק פיצויים לטובתה. כל קביעה אחרת תהא בבחינת גזירה שאין המעסיק יכול לעמוד בה. למעסיק עומדת הזכות לנהל את עסקו על פי הבנתו, ולבחור את עובדיו על פי התאמתם לתפקיד. 

פסק הדין 

ביה"ד חזר על ההלכות המחייבת בדבר זכות השימוע והרציונל העומד מאחוריה. השימוע הינה זכות העומדת לכל עובד, בכל מקום עבודה- ציבורי או פרטי. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה. על מנת שהעובד המפוטר יוכל להתגונן כראוי בשימוע על המעסיק לגלות לו את הטעם האמיתי לפיטוריו. והודעת פיטורים אשר אינה מציינת את המניע האמיתי לפיטורים מהווה פיטורים שלא בתום לב. 

נקבע כי המעסיקה פעלה שלא כדין כאשר לא אמרה לעובדת במועד הפיטורים מהו הטעם האמיתי לפיטוריה, ובכך פגעה בזכותה לשימוע הוגן. ואולם,  אי מתן זכות שימוע, או  אי עריכת שימוע כדין, אינו פגם מוחלט ואינו חייב להביא בהכרח לביטול הפיטורים או להענקת פיצוי כספי לעובד, וכי הסעד אותו יש לפסוק בגין הפגם שנוצר ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה "...סוג הסעד ושיעורו תלוי במידה רבה בנסיבות כל עניין, בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית..." (ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, ניתן ביום 3.03.09). 

 נקבע כי היה על המעסיקה לומר לתובעת מהי הסיבה האמיתית לפיטוריה, ולאפשר לה להגיב על הטענות שהועלו נגדה. מכל מקום, מדובר כאמור בתקופת עבודה קצרה מאד, שכמוה כתקופת ניסיון. התובעת עבדה אצל נתבעת שבוע בלבד. הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים אינו הסכם לתקופה קצובה, והוא אינו כולל התחייבות מצד הנתבעת לתקופת העסקה מסוימת לפיכך נפסק כי על המעסיקה לשלם לתובעת פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך של 250 ₪.