חוק עידוד השקעות הון נועד לכישלון / עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר

אלא שוועדה בין משרדית מתוך כוונות טובות, רצתה לפשט את הוראת החוק. היא כל כך רצתה לפשט עד שהגיעה לתוצאה אבסורדית. ומשרד האוצר בקיבעון של חשיבה החליט שהמטרה החשובה ביותר של חוק עידוד השקעות הון היא לשמר בעיקר את מפעלי התעשייה החזקים, הרווחיים והמבוססים ביותר, מה שאנו קוראים חברות בינלאומיות.
 
לישראל הסכמי סחר עם החלק הגדול של כלכלת העולם; ארה"ב, האיחוד האירופאי ועוד כ- 40 מדינות חשובות. הסכמי הסחר מבוססים על תחרות הוגנת ותחרות הוגנת משמעותה שאם מבטלים מכסי מגן אסור לתת תמריצים ישירים לעידוד הייצוא. תמריצים ישירים לעידוד הייצוא מבטלים את השוויון בתחרות. מסיבה זו כשניסחו את חוק עידוד השקעות הון שאפו להעלים את הפרת ההתחייבות שלא להעניק עידוד ישיר לייצוא וכך נולד  הנוסח המבלבל שהייצוא צריך להיות לשוק שרמת האוכלוסין בו לא תפחת מ-12 מליון תושבים. 
 
שוק מוגדר כמסגרת מכס אחת. והכוונה הייתה כמובן להוציא מכירות בתוך שוק ישראל והרשות הפלסטינית. אולם זו התחכמות גרידא ואם ישראל רוצה שיכבדו הסכמי סחר איתה היא חייבת גם לדעת לכבד הסכמי סחר עם השותפים. התחכמות זו לא תותר לאורך זמן ללא תגובת השותפות החשובות שלנו להסכמי הסחר החופשי.
 
אלא שמעבר לגישה מתחכמת זו החוק לוקה בחוסר הגיון משווע ובאפליה משוועת. מפעל תעשייתי באזור פיתוח שיסגור קווי יצור ואפילו יפטר עובדים יהיה זכאי להטבת מס מופלגת של תשלום מס חברות בשיעור של 6%, אם הוא עומד בדרישת ביצוע יצוא של 25% מהמחזור. אולם, אם באותה עיירת פיתוח בוצעה השקעת הון חדשה, הוקם מפעל תעשייתי חדש המייצר מקומות עבודה חדשים, אך אינו מייצא 25% ממחזורו, הוא לא יזכה בהטבת מס.
 
ויש להבין, ההטבה המרכזית בחוק עידוד השקעות הון היא בשיעור מס החברות המופחת. במסגרת ההטבה של 6 מיליארד ₪, הטבת המס היא 5.5 מיליארד ₪. אולם האפליה שהחוק יצר היא לא רק במסגרת מפעלי תעשייה מול מפעלי תעשייה, אלא אפליה לטובה של כמה עשרות בודדים של מפעלי תעשייה שחלקם הם מהרווחיים ביותר בישראל לעומת כלל המגזר העסקי.
 
בעוד שמפעלי תעשייה אלה המייצאים 25% ממחזורם ייהנו ממס חברות של 6% באזור פיתוח ו-12% במרכז הארץ, כל רוחב המגזר העסקי - לא פחות מ-450 אלף עסקים קטנים ובינוניים שהם אלה היוצרים את עיקר מקומות העבודה, ישלמו מס חברות של 25%. ובנוסף על כך, הבעלים של אותם מפעלי תעשייה נבחרים ישלמו על משיכת דיבידנד 15% מס בעוד שהבעלים של כלל המגזר העסקי ישלמו 30%.
 
אי אפשר לבנות מערכת מס מתוקנת על אדנים של התחכמות ואפליה. המחאה של ארגונים חברתיים באשר להפחתת המיסוי על רווחים כלואים נוגעת לכישלונות העבר. היא לא מתייחסת לעתיד, לאותן עוולות שהחוק במתכונתו הנוכחית מייצר אם הוא ימשיך להתקיים במתכונתו הנוכחית.
 
ישאל הקורא, אם החוק באמת כל כך גרוע, כיצד נוצר חוק כזה בישראל? זהו צירוף של רצון לפשט את החוק, לקבוע קריטריון אחד ויחיד לעידוד השקעות שאינו עומד לא במבחן המציאות ולא תואם את התכלית המרכזית של החוק, וקיבעון של משרד האוצר שהדבר החשוב ביותר הוא לשריין ולעודד כמה עשרות מפעלי תעשייה על חשבון המגזר העסקי כולו.
 
הוסף על זה את רפיסות דעתם של חברי ועדת הכספים שבהרבה מקרים אינם מטיבים להתמודד עם עומק המשמעות של החוקים המובאים בפניהם, והתוצר הוא חוק בעייתי הנועד לכישלון.
 

מאמר דומה פורסם בדה מרקר בתאריך 24.10.2012.