לרכז מאמץ ביצוא של עסקים קטנים ובינוניים בכל הענפים

מוטי בסוק בכתבתו "כשאין אמון במערכת ואין בטחון בעתיד – לא משקיעים והצמיחה נפגעת" (דה מרקר, 2.6.2016) גייס את ירום אריאב, גל הרשקוביץ ועומר מואב בכדי לנסות ולהסביר את הנתונים. השלושה אינם נבהלים מהירידה ביצוא, חלק מכיוון שהיצוא מתאפיין בתנודתיות גבוהה, עומר מואב טוען ש"היצוא אינו מטרה, הוא אמצעי לשיפור רווחת החיים של האזרח הישראלי" וכולם מסכימים שהיקף היצוא נקבע לא מעט על ידי חוסן, התפתחות, ייעול והגברת הפריון של המשק בישראל (הפרטי וגם הציבורי). כלומר, שיעור היצוא נקבע לא מעט על ידי גורמים אנדוגניים ולא בהכרח גורמים אקסוגניים.

הדברים נכונים, אולם אם נמתין לשינוי פני הכלכלה הישראלית, צמצום וייעול הבירוקרטיה והרגולציה, שיפור הסקטור הציבורי ועוד יעדים (נכונים בפני עצמם) שהשלושה העלו, יתכן כי כבר נאחר את "רכבת היצוא". ולכן הממשלה חייבת לעשות צעדים קונקרטיים ומעשיים לעידוד בעלי עסקים גדולים, בינוניים וקטנים, מפעלים לצד יצרני תיקים ונעליים, אלקטרוניקה לצד שירותי דפוס ייחודיים, שירותי ראיית חשבון גלובליים לצד יעוץ הנדסי, רפואי ומשפטי של בעלי משרדים קטנים ובינוניים.

מדינת ישראל צריכה לנצל החוכמה את העובדה כי "המוח היהודי מייצר לנו פטנטים", כי רמת החדשנות והיצירתיות האישית היא גבוהה ולעודד מתחילת שרשרת הרעיון והייצור" את אותם עסקים שי להם פוטנציאל יצוא. מדינת ישראל היא זו שצריכה לרכז מאמץ לעודד יצואנים גדולים כקטנים – ולעיתים לקטנים ובינוניים יש יתרון, בזירות מסחר שבהן התחרות קטנה יותר ולישראל יש יתרון יחסי.

בשורה התחתונה – ישראל חייבת לרכז מאמץ של עידוד ייצוא של חברות קטנות ובינוניות. באופן היסטורי, ואין להצטער על כך, משרד הכלכלה והתעשייה ומכון היצוא מרכזים את מאמצם בעיקר בסקטור התעשייה המסורתית. אין בכך פסול– אבל אין זה מספיק.

הארגון העולמי של איגודי לשכות המסחר פרסם לאחרונה הצהרה ממנה עולים שלושה מרכיבים: עסקים קטנים ובינוניים שמייצאים צומחים יותר מפי שניים מעסקים דומים שאינם מייצאים; עסקים קטנים ובינוניים בינלאומיים מציגים מוצרים או שירותים החדשים לסקטור שלהם פי שלוש מאלו שאינם מייצאים גלובלית; עסקים קטנים ובינוניים שגם מייצאים וגם מייבאים מדווחים על גידול של 10% בשיעור הצמיחה של התעסוקה בקרבם.

כלומר, להשקעה בהגברת היצוא של עסקים קטנים ובינוניים יש השפעה על החוסן הכללי של אותם עסקים, על קצב התפתחותם ומכאן גם על תרומתם למשק הישראלי בכלל.

מדינות רבות בעולם המערבי שמו לב לנקודה זו וכמעט בכל מדינה מתקדמת ניתן לזהות כיום תכניות ייחודיות לעידוד והגברת החשיפה והנגישות של עסקים קטנים ובינוניים לשווקים בין לאומיים. לא כך בישראל– למרות החלטת ממשלה בנושא מיולי 2011 עד היום לא פורסמה תכנית כל שהיא בנושא.

הגיעה השעה שגם הממשלה בישראל תאמץ סוג זה של תכנית מעשית – על מנת שנתוני היצוא שפרסם הלמ"ס לא יהיו עונתיים אלא תקופתיים- לתקופה ארוכה.

מאמר דומה פורסם בדה מרקר- יוני 2016