על סף גלישה למיתון

חברי הכנסת אינם אחראיים על גיבוש מדיניות כללית שאמורה להצעיד את המשק לצמיחה מתמדת והגדלת המשאבים. חברי כנסת, בדרך כלל, פועלים בחתירה לקידום האג'נדות הפרטיות שלהם שבאות לביטוי בהצעות חוק פרטיות. הכוונות הטובות הן מרובות, אך תמיד נעדרת ראייה כוללת. על אף שיש היום בכנסת ישראל יחידת מחקר בעלת יכולות בולטות, עדיין בכלל דיוני הכנסת נעדרת הראייה הכוללת.

בסופו של דבר, כנסת ישראל היא הגוף המחוקק וועדותיה הן גם הוועדות המאשרות את התוספות הרגולטוריות למיניהן. האחריות הכוללת לניהול כלכלת המשק היא, כמובן, של הממשלה, והכנסת חייבת לעמוד בצידה של הממשלה כגוף מחוקק הפוסל או מאשר יוזמות חקיקה של הממשלה. ומנגד, על מנת שיהיה איזון בין מוסד החקיקה לבין הרשות המבצעת האחראית על ניהול הכלכלה, גם ממשלת ישראל וועדותיה מקפיאות או מאשרות יוזמות חקיקה של חברי הכנסת.

ניתן לומר שהאחריות על כך שהמשק הישראלי הגיע לשלב של אפס צמיחה וכמעט על סף גלישה למיתון, היא אחריות מלאה של הממשלה ואחריות חלקית של הכנסת. אי אפשר לשבת בוועדות הכנסת ולגולל תמיד את האשם והאחריות לפתחה של הממשלה. זוהי התעלמות מוחלטת ממעשי ידיה של הכנסת עצמה.

ופעמוני האזעקה של המשק אכן מכים בעוצמה מזה מספר שנים, אך גם אוזני הממשלה וגם אוזני חברי הכנסת נאטמו מלשמוע. צריך רק להתבונן בשיעורי הצמיחה של העשור הקודם: בשנים 2004 ו-2007 עד למשבר העולמי ב-2008 הצלחנו להגיע לאחוזי צמיחה שכמעט ונשקו ל-7%. זהו בערך שיעור הצמיחה היום בסין העממית.

אבל מול שיעורי צמיחה אלה די להתבונן בשיעורי הצמיחה בארבעת השנים האחרונות 2012–2015, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, בהן שיעור הצמיחה לא היה יותר מ 2.3%; כאשר השימוש במונח "צמיחה" הוא שימוש מטעה, שכן אין זו צמיחה. זהו גידול פרי תוצאה של הגידול באוכלוסיה בלבד. אין עליה בפריון ואין עליה בתוצר לנפש.

בשלב זה, הטיפול באתגר של החזרת המשק לצמיחה עדיין נעשה בצורה שטחית ועל פי תפיסות אנכרוניסטיות שאם ממשלת ישראל והכנסת לא ישתחררו מהן לא ניתן יהיה לעצב מדיניות כלכלית המובילה לצמיחה. כדי לקבל החלטות נכונות צריך להבין את המציאות וגם לדעת מהו מבנה המשק.

ואגע בכמה תפיסות עבודה וחללי ידע שגרתיים שתיקונם החלטי לקבלת החלטות נכונות:

הראשון, להפסיק לדבר על המשק הישראלי במונחים של התעשייה. המשק הישראלי אינו רק תעשייה. המשק הישראלי הוא גם ענף התיירות, המלונאות, החקלאות, הבנייה, המסחר והשירותים וההיי-טק על כל שלוחותיו. במקום לדבר על המשק הישראלי במונחים של תעשייה יש לדבר במונחים של המגזר העסקי; ואין זה עניין סמנטי גרידא. זהו ביטוי לראייה בלתי נכונה של מבנה המשק.

בתום שנת 2015 מספר העובדים בתעשייה היה 422,000, ומספר העובדים במסחר והשירותים 1,684,900 (נתוני הלמ"ס). 71% מכלל המועסקים במגזר העסקי היו בסקטור המסחר והשירותים, 18% בתעשייה, 9% בבנייה חשמל ומים ו-2% בחקלאות. מגזר המסחר והשירותים, יחד עם בנייה, חשמל ומים, הם המעסיקים הגדולים במשק; ואם מדברים על צמיחת המשק, אי אפשר להתעלם כמעט כליל מהמגזר העסקי הגדול ביותר.

גם במונחי יצוא טרם הבינו את תרומת המסחר והשירותים, על אף שייצוא המסחר והשירותים מהווה כשליש מהייצוא הישראלי ועל אף שייצוא היהלומים אינו שייך יותר למגזר הייצור אלא למגזר המסחר בלבד ממשיכים כמו מכונה מדקלמת לדבר רק על יצוא מוצרים. בייצוא השירותים בשנת 2015 היה לנו עודף של 12 מיליארד ₪ לעומת יבוא שירותים. הגידול המרשים של ישראל בייצוא שירותים הוא שייצב את המאזן המסחרי של ישראל.

השני, מי שאחראי על ניווט כלכלת ישראל אינו שר האוצר. על אף שיש לו תפקיד מכריע ומרכזי, אי אפשר להטיל על שר האוצר את כל האחריות לניהול וקידום המשק בישראל. האחריות על הובלת המשק והצמיחה מוטלת על ממשלת ישראל כולה, כאשר האחריות העליונה היא של ראש הממשלה. בפשטות, ראש הממשלה הוא שעליו מוטלת אחריות העל לניווט כלכלת ישראל. הוא בטח יודע זאת, אבל אין זה כלל בטוח שהוא נוהג בהתאם.

השלישי, בניסיון להחזיר את המשק לצמיחה, אין לחפש את הישועה בהתמקדות במה שאנו קוראים "מנועי צמיחה" על פי תפיסה סלקטיבית. כן, אנו מעוניינים בקידום המחקר והפיתוח, בחברות חממה, בחברות הזנק, בהון סיכון וכיוצא באלה, אבל התמקדות בתחומים אלה בלבד לא מניעה משק לצמיחה.

כדי שהמשק הישראלי יחזור אל מסלול הצמיחה, צריך להניע את המשק כולו על כל מגזריו. המהלכים צריכים להיות מהלכים המעודדים את המגזר העסקי כולו לכל רוחבו וללא כל אפליה סלקטיבית. אירלנד הבינה זאת היטב לפני 16 שנים כאשר היא הפחיתה את מס החברות לכל מגזרי המשק, ללא אפליה סקטוריאלית. גם אנחנו הבנו זאת בעשור הקודם כאשר המדיניות שאותה הוביל בזמנו ראש הממשלה פעלה על המגזר העסקי כולו.

אמת פשוטה זו משתקפת בפרסומים האחרונים של מכון IMD, הממוקם באחת מהאוניברסיטאות המחקר היוקרתיות ביותר בשוויץ. IMD מפרסם מדי שנה את מדד כושר התחרות של הכלכלות הלאומיות. על פי פרסומו האחרון, אנו נמצאים במקומות הגבוהים בעולם בגיוס הון סיכון, בשקעה במו"פ, בפיתוח הסייבר, במחקר המדעי ובחדשנות עסקית; אולם מול זאת, בפרמטרים של כוח העבודה כאחוז מהאוכלוסיה, שיעור מס החברות, צמיחה בתוצר לנפש וריכוזיות הייצור לפי תוצרים, אנו נמצאים באחד המקומות הנמוכים בעולם. ישראל פיתחה מבנה כלכלה קוטבי: מצד אחד כלכלה אליטיסטית המעשירה מעטים, ומהצד השני כלכלה לא צומחת ונחנקת הפוגעת ברבים.

הרביעי, העדר ההבנה שצמיחת המשק כולו מונעת מכוח משהו מאוד בסיסי ופשוט: המוטיבציה של יחידים לבנות ולפתח עסקים בישראל. יצירת מקומות עבודה ופיתוח עסקים לא נושר כטל בלילה, אלא דורש נטילת סיכון והשקעת עבודה רבה של אלה המוכנים לבנות ולפתח עסקים. אם אנו שוחקים מוטיבציה זו ועושים את חיי בעלי העסקים לבלתי נסבלים, מטילים עליהם הכבדות ללא סוף ומאיימים עליהם בעבירות פליליות – קשה מאוד לצפות ולהבין מהיכן תישאב המוטיבציה.

הכישלון הגדול בעיצוב מדיניות כלכלית נכונה, השומרת על קצב צמיחה תמידי, טמון בעובדה שלא לשכת רה"מ, לא משרד האוצר ולא בנק ישראל, על אף היותו עתיר במשאבי מחקר יקרים מאוד, לא ניסו אף פעם לכמת את עלויות שטף החקיקה שנעשתה בעשור האחרון המטילה עול נוסף על המגזר העסקי. מה היתה התוספת הישירה בעלויות לניהול העסק ומה היו ממדי הכרסום בזמן הניהול. עבודת מחקר כזו חייבת להתבצע, ובדחיפות, על ידי בנק ישראל, על מנת שאחת ולתמיד יובן מה באמת מתרחש היום במגזר העסקי בישראל.

 מאמר דומה פורסם בגלובס ב- 14.6.16