העלאת גיל הפרישה - תנו להם לבחור

כיום החוק קובע כי גיל הפרישה הוא 62 שנים לאישה ו-67 שנים לגבר. לאחרונה נערכה מתקפה משפטית על חובת הפרישה בגיל מוגדר, וההיגיון שעמד מאחוריה היה שיש בכך פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ושיש לבחון כל עובדת ועובד באשר להמשך עבודתם על פי יכולתם האישית ולא על פי גילם.

בית המשפט העליון, בעתירה מתוקשרת יותר של כמה פרופסורים, החליט לאחרונה כי אין לבטל את גיל הפרישה, וכי נכון לחייב את פרישת העובדים עם הגיעם לגיל המוגדר בחוק. החלטה זו תהווה נקודת מפתח בכל הדיונים שיהיו בעתיד בכל הקשור בנושא.

חשוב מאוד לזכור כי לגיל הפרישה שני פנים: האחד, יכולתם של עובדת או עובד לפרוש בהגיעם לגיל פרישה מבלי שפרישה זו תיחשב להתפטרות הכרוכה בגריעה מזכויותיהם; והשני, גיל שבו יכול המעסיק לחייב את העובדת או העובד לפרוש מבלי שהדבר ייחשב כפיטורים. ופיטורים, כידוע, מטילים על המעסיק חובות נוספות כלפי העובדים ובהרבה מקרים גם חובת מתן פיצויים מיוחדים.

האמת היא שאין אינטרס קולקטיבי אחיד. עבור עובדות ועובדים רבים גיל הפרישה הוא ברכה. הם מעוניינים להפסיק את עבודתם ולהקדיש את כל זמנם לעיסוקים המעניקים להם יותר הנאה וסיפוק. אבל יש גם רבים אחרים הרואים בגיל הפרישה גיל אימה. ביציאתם ממעגל העבודה פוחת עניינם בחיים, כבודם העצמי נפגע ואין הם מוצאים עיסוקים שיש בהם פיצוי על הפסקת העבודה.

החלטת בית המשפט העליון משדרת לכולנו כי הגיעה שעתם של הכנסת והממשלה לעסוק בנושא זה ברצינות הראויה ולחדול מלדון בו במקוטע ורק באשר לגיל הפרישה של הנשים.

ארגוני נשים רבים יוצאים בעוז ובנחרצות נגד העלאת גיל הפרישה לנשים, כשמול עיניהן ניצבת אותה קבוצת נשים המעוניינת לפרוש מן העבודה בגיל 62. אין הם מעניקים משקל ראוי לנשים אחרות, המעוניינות להמשיך בעבודה גם לאחר גיל 62. יותר מדי דיונים, ויכוחים ואנרגיה הושקעו דווקא במקטע זה של גיל הפרישה לנשים, על אף שכולם מבינים שאפליה מגדרית זו אינה מוצדקת עניינית, ואין היא אף הולמת את המצב הבריאותי או את תוחלת החיים של הנשים, בעדיפות לגברים.

ברמה הלאומית יש אינטרס כבד משקל להעלות את גיל פרישה. קשה מאוד להעלות את התוצר לנפש בישראל כתוצאה מהעלאת הפריון. זהו נושא מורכב מאוד וקידומו דורש אריכות זמן וכן יכולת של המעסיקים להקדיש מזמנם לשיפור בשיטות העבודה וביצירת המוטיבציה. העלאת הפריון מותנית גם בתרבות ובנורמות העבודה המקובלות ובמחויבות העובדים למקום העבודה.

בישראל עסקים קטנים ובינוניים לא יכולים להתמודד עם השיפור בהעלאת הפריון, שכן נדרש מהם זמן ניהול רב מאוד כדי לעמוד בכל הדרישות והחוקים החדשים בתחומי העבודה, הצרכנות והגנת הסביבה, בנוסף לשפע הדיווחים המקוונים למיניהם.

אין ספק שהדרך הבטוחה להעלאת התוצר לנפש היא דווקא דרך הגדלת השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה; והעלאת גיל הפרישה תתרום תרומה משמעותית בהשגת יעד זה. זוהי הדרך האפקטיבית הבטוחה להעלות את התוצר הלאומי.

על פי נתוני הלמ"ס, בשכבת הגיל שבין 62 ל-70 שנים, יש 292,000 נשים, ובשכבת הגיל בין 67 ל-70 שנים יש 97,000 גברים. אם נצא מתוך הנחה שמחצית מהנשים ומחצית מהגברים יהיו מעוניינים לפרוש בגיל הקבוע היום בחוק, עדיין יוותר ציבור שבין 100 ל-150 אלף אשר יהיו מעוניינים להמשיך ולעבוד לאחר גיל הפרישה הנקוב כיום בחוק. מדובר בכוח אדם בעל מיומנות גבוהה מאוד ומוסר עבודה גבוה.

 ניתן למצוא פתרון שיגשר בין קבוצות האוכלוסיה השונות על פי העדפתם האישית בעיצוב מסלול חייהם, וגם לתת ביטוי לאינטרס הלאומי בדרך פשוטה ביותר: להעלות בחוק את גיל הפרישה לנשים ולגברים ל-70 שנה; ויחד עם זאת, לקבוע כי נשים שתרצנה לפרוש בגיל 62 או לאחר מכן תוכלנה לעשות זאת מבלי שהדבר ייחשב להתפטרות, וגברים שיירצו לפרוש בגיל 67 או לאחר מכן אף הם יוכלו לפרוש מבלי שהדבר ייחשב להתפטרות.

 מהלך זה לא יהווה פגיעה בשאיפתם האוטונומית של היחידים והוא בוודאי יתרום מאסיבית להגדלת השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה ולהעלאת התוצר לנפש.

פתרון זה עדיף על ביטול מוחלט של חובת הפרישה בגיל מוגדר, שכן ביטול חובת הפרישה בגיל מוגדר ייצור כאוס ביחסי העבודה: מעסיקים יצטרכו לעסוק ללא הרף בבחינת היכולת והכישורים של כל אותם עובדים ועובדות שירצו לעבוד מעל לגיל 70, ובנוסף להליכי השימוע המקובלים היום קודם פיטורים (שיש מקום לפקפק ביעילותם ותרומתם להגנת העובד), תתלווה כמות בלתי נסבלת של שימועים ודיונים נוכח רצונם של עובדות ועובדים אשר ירצו להמשיך בעבודה ללא כל הגבלת גיל.