התכנית להוזלת מוצרי המזון מפספסת את המטרה

מהלך זה, ללא ספק, מתבקש. אי אפשר להוריד את מחירי מוצרי המזון בישראל ללא פתיחת משק המזון בישראל כולו, כולל מפעלי הייצור, בפני תחרות עולמית. לא צריך להיות מבין גדול בכלכלה כדי לקלוט שאם רמת המכס על תמרים היא לא פחות מ- 560%, על שום לא פחות מ- 340% ועל תפוחי אדמה בתקופת הקיץ לא פחות מ- 634%, אין באמת אפשרות לייבא מוצרים אלה לישראל במחירים סבירים.

לא שונה המצב גם באשר למוצרי מזון, כאשר על בשר עוף המכס הוא 102% עד 170%; אבקת חלב בעלת תכולת שומן מעל 1.5% המכס של 212%; או חמאה שהמכס עליה הוא 140%. כשמכסי המגן הם ברמה זו, אי אפשר להוריד את מחירי מוצרי המזון בישראל.

השאיפה להוריד את מחירי מוצרי המזון ולהפחית את העלויות לצרכן בכל תחומי פעילותו הכלכלית, יהיו אלה מוצרים שאינם בהכרח מוצרי מזון או אפילו קבלת אשראי ממוסדות פיננסיים, היא לגיטימית מאוד והיא חייבת לעמוד במרכז פעילותה של כל ממשלה רצינית הדואגת באמת לציבור בכללו.

אולם, מתעוררת בעיה גם חשיבתית וגם ברמת הביצוע. הוזלת מחירי השירותים והמוצרים אינה יכולה להיות יעד בפני עצמה. היעד האמיתי אשר אליו צריך לחתור הוא הגדלת רמת ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי, בכדי לאפשר למשפחה בישראל לצרוך מוצרי מזון טובים ובריאים יותר; להשקיע יותר בחינוך, להשקיע יותר בתרבות ולהשקיע יותר גם בספורט.

אם מול הפחתת מחירי מוצרי המזון והשירותים ממשיכים לשאוב כספים מהתא המשפחתי דרך המונופולים המוחלטים שבבעלות המדינה ורשת המסים למיניהם – לא השגנו את המטרה המיוחלת, שהיא, כאמור, הגדלת ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי. אותה אנו צריכים להגדיר כיעד מרכזי בעבודת הממשלה.

השגת יעד זה מחייבת גם ראייה כוללת יותר, תוך הבנת ההשפעות שיש לפעולות הממשלה על הורדת יוקר המחייה; ומן הראוי להתבונן בשלושה תחומים מרכזיים:

הראשון, המשך העמסת עלויות על גב המגזר העסקי. במקרים רבים, המטרות אכן ראויות; אבל הכבדות בלתי פוסקות המוטלות על גב המגזר העסקי בסופו של דבר תגולגלנה על הציבור הרחב. זוהי פעולה של כלים שלובים.

המגזר העסקי, גם בתנאי תחרות, לא יוכל לספוג עלויות המוגבהות ללא הרף, כמו דרך דרישות רגולטוריות, העלאת אגרות או חוקי הגנת הסביבה, מבלי שהוא יאלץ לגלג עלויות אלה על מחיר המוצרים והשירותים. עסקים חייבים לשרוד, והם יוכלו לספוג עלויות נוספות רק עד רמה מסוימת. מעבר לה, העלאות אלה תתורגמנה להעלאה במחירי המוצרים והשירותים לכלל הציבור.

התחום השני הינו העלויות המושתות, גם על כלל הצרכנים וגם על המגזר העסקי כולו, על ידי המונופולים המוחלטים שבבעלות המדינה. הכוונה היא לאותם שירותים אשר המדינה נותנת, אם באמצעות חברות בבעלותה או גופים סטטוטוריים שהם כולם בעלי מעמד מונופולי. כאן נדרשת מעורבות עומק של הממשלה בהתמודדות אמת. קשה להשיג שיפור אמת ברמת מחירים מבלי ליצור תחרות, וקשה מאוד גם ליצור את התחרות.

בכלל עלויות אלה, המוכתבות על ידי המדינה עצמה ברמה גבוהה שאין לה הצדקה כלכלית, מצויים תעריפי השירותים והנמלים, תעריפי החשמל, רגולטורים שונים והאגרות המשולמות להם, רשויות מקומיות ומכון התקנים. בעוד שהממשלה פעלה על מנת להחדיר יותר תחרות במגזר העסקי הפרטי תוך התערבות עומק חקיקתית, כמו למשל חוק המזון, היא עשתה מעט מאוד על מנת להפחית את העלויות המושתות על ידי המונופולים שבבעלותה.

התחום השלישי הוא, כמובן, תחום המסים. כאן נדרש בדק בית כללי גם באשר לשיעורי מס ההכנסה ליחידים, ים האגרות למיניהן ובעיקר באשר למסים המוטלים על הצריכה. באופן מיוחד יש לקחת בחשבון את רמת המסים השערורייתית בכל הקשור לרכישת רכבים או אחזקתם. ברור שהביצוע לא יוכל להיעשות במהלך גורף אלא במהלכים מאוד מדודים וקצובים שיש לשקול היטב את השפעתם על רמת המחירים.

בכלכלה יש לראות את המכלול ולא למדוד הישגים רק בקטעים מוגדרים, על כן, כל התחומים הללו חייבים תמיד להיבחן בקפדנות כשאנו רוצים להשיג את המטרה המתבקשת של הפחתת עלויות המוצרים והשירותים והגדלת ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי.

מאמר דומה פורסם בגלובס 24.2.16