הרפורמה שתזעזע את המשק

בטרם מטילים כיום עול נוסף על המגזר העסקי, צריך לבחון לעומק, ועל פי אמות מידה קפדניות מאוד, האם יש הצדקה אמיתית לעשות זאת; ולא ללחוץ כל כך בקלות על ההדק של יריית עוד רפורמה.

מה מוצע לנו ברפורמה זו? לזעזע ענף משקי שלם, המכיל אלפי עוסקים שזהו מקור פרנסתם אותו בנו בעמל רב כעסק לגיטימי לכל דבר, על מנת להשיג מטרה שניתן להשיגה בדרך ישירה וקצרה, מבלי לשבור מערכות קיימות המתפקדות ביעילות כמכונה משומנת.

עיקריה של הרפורמה הפרדת שירותיו של סוכן הביטוח, בין שיווק המוצר לתפעולו. כלומר, סוכן אחד יציע חבילת פנסיה וסוכן אחר ידאג למתן שירותי התחזוקה; וכן הטלה שרירותית של חובות נוספים על המעסיק. הוא אמור להחליף את סוכן הביטוח בכל הקשור בהבטחת זכויות הפנסיה של העובדים.

מדוע בכלל צריך להפריד בין מה שנקרא "השיווק" לבין "התפעול", בעוד שזהו שירות אינטגראלי שלם? במקרים רבים אנו מבינים שאין די רק באספקת המוצר. נחוצה גם האחריות הנובעת מהצורך להבטיח שהמוצר ישיג את ייעודו. מקום בו רוצים ליצור פיצול באחריות בין שיווק המוצר לשירות, מתעוררים חיכוכים באשר לטיב המוצר וטיב השירות. שיווק מוצרי הפנסיה ומתן השירות כדי שהזכויות אכן תמומשנה במלואן זהו שירות אינטגראלי אחד, ובאחריותו של מי שמביא את המוצר. התפעול אינו באחריותו של המעסיק. על המעסיק מוטלת החובה לדאוג לכך שהוא יעביר את ההפרשות הכספיות המגיעות לעובד במלואן ובמזמן, אך לא מעבר לזה. קשה לי לדעת מהיכן שואבים את הנחת היסוד כאילו על המעסיק מוטלות חובות, המוטלות בדרך כלל על סוכן הביטוח?

על דבר אחד בוודאי ואפשר להסכים: כל עובד חופשי לבחור בעצמו את תוכנית הפנסיה ואת מוצרי הפנסיה בהם הוא מעוניין; וכל עובד חופשי לבחור לעצמו את סוכן הביטוח בו הוא מעוניין. אבל כאן צריך לעצור. מכאן אסור לעבור למסקנה כאילו אסור למעסיק לדאוג לעובדיו ואסור לו לנהל משא ומתן קולקטיבי עבור כל ציבור עובדיו על מנת להשיג להם את תנאי הפנסיה הטובים ביותר בדמי הניהול הנמוכים ביותר.

המעסיק חייב להציע לעובדיו תוכנית המבוססת על משא ומתן קולקטיבי. הוא לא יכול לכפות על העובדים לקבלה והוא לא יכול לכפות על העובדים להיות מיוצגים על ידי סוכן ביטוח בו הם לא מעוניינים; אבל הוא בהחלט צריך לשמור על היכולת לנהל ברמה של ידע מקצועי משא ומתן לטובת עובדיו.

ומה שמוזר ביותר - אם אכן המטרה הסופית היא שבירת כל המערכות כדי להוזיל את עמלת דמי הניהול אותן גובות קרנות הגמל או קרנות הפנסיה, הרי שאפשר ללכת ישירות אליהן מבלי הצורך לזעזע ענף משקי של אלפי עוסקים ומבלי הצורך להטיל חובות נוספות על המעסיק.

איכשהו, תחת סיסמאות של תחרות וטובת העובד, הגענו לרמה של אובדן דרך, תוך התעלמות מזכויות היסוד שהוענקו במפורש לכל אדם בחוק יסוד: חופש העיסוק. אולי כדאי לחזור ולשנן מחדש כי אין לפגוע בחופש העיסוק אלא אם זה נעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. על 'תכלית ראויה' אפשר להתווכח; על 'במידה שאינה עולה על הנדרש' אין מקום לוויכוח. מה שניתן להשיג ישירות לא צריך לנסות ולהשיג תוך פגיעה בחופש העיסוק של מערכות שלמות בישראל. כל עוד ניתן שירות או מוצר בשוק החופשי בתנאי תחרות, ומי שמקבל את השירות מקבל זאת גם כן מרצונו החופשי, אין מקום לשום התערבות שלטונית. מדברים על תחרות במקום בו יש תחרות, ועל טובת העובד במקום בו לא מושגת טובת העובד.

אגף שוק ההון באוצר רוצה לבסס את הרפורמה על סמך ההנחה המפוקפקת כאילו המעסיק מעמיס על העובד את הוצאות התפעול של זכויות הפנסיה. כבר ציינתי שחובת המעסיק מסתיימת בכך שהוא מעביר את ההפרשות לקרן הפנסיה במלואן ובמועדן, ואנא אל תטילו עליו חובות נוספים. המעסיק בוודאי שאינו מעמיס על העובד שום עלויות שהוא צריך לשאת בהן. הוא מנהל את המשא ומתן עבור עובדיו ויש לו אינטרס ברור להשיג עבורם את התנאים המיטביים.

השיטה כולה מתפקדת היום ביעילות רבה. אם יש מעסיקים הפוגעים בחופש הבחירה של העובד - צריך לטפל בהם באופן פרטני; אולם אסור לשלוף מקרים יחידים בהם מעסיקים פגעו בחופש הבחירה של העובד ומכך להסיק שצריך לשנות את כל המערכות המתפקדות כיאות ולהוליד את התוצאות השליליות הנובעות מכך: גם פיצול אחריות גרוע, גם הטלת חובות נוספים על המעסיקים וגם מצב שבו העובד לא יוכל ליהנות מניהול משא ומתן קולקטיבי.

מעניין מאוד שכשארגון עובדים בישראל מנהל משא ומתן קולקטיבי זה נתפס לטובת העובדים, על אף שארגוני העובדים גובים מהעובדים שאינם חברים בארגון דמי טיפול ארגוני; וכשהמעסיק מנהל משא ומתן קולקטיבי עבור העובדים, אז כבר הוא מעמיס את הוצאותיו שלו על העובדים. יש להשתחרר מתפיסה אפלייתית זו, שהיא מזויפת מעיקרה והיפוקריטית במהותה.

מאמר דומה פורסם בגלובס בתאריך 11.11.15