נמאס לעשות עסקים במדינה הזאת
בעשור האחרון, בין השנים 2004 - 2014, התוצר הלאומי כמעט והכפיל את עצמו, וגדל לא פחות מ-127%; אותו הדבר גם לגבי התוצר העסקי, אף הוא יותר מאשר הכפיל את עצמו ועלה ב-126%; וכן אף הצריכה הפרטית. מקור נוסף לגאווה לאומית הוא גם תחום ההתמודדות הקשה ביותר – התוצר לנפש – שעלה עד לרמה של 37,000 דולר לאדם, שיעור גידול של 89%. אך כל זה עומד להיגמר. אנו מצויים כעת בתחילתה של תקופה חדשה, מעשה ידינו, העלולה להעביר את מתווה המשק כולו למצב של ירידה בתוצר לנפש. שיעור הגידול של האוכלוסיה כנראה ויעלה מעבר לשיעור הצמיחה, וינגוס באופן קשה בהישגים.
מה קורה לנו? מדוע כל זה מתרחש? את אחת התשובות לכך ניתן למצוא בחוק ההסדרים במשק המדינה המוצע כיום. יש בו, ללא שום ספק, כמה תוכניות טובות וחשובות. שרים נצמדים לפרויקטים שהם מבחנם הפוליטי-ציבורי ואין בכך שום רע. אבל החלטות נוספות של ועדות השרים מתקבלות ללא איזון ומבלי שהם מבינים לעומק כיצד הן משפיעות באמת על המגזר העסקי. הפקידות, שמחפשת לפתור בעיות תפעול בדרך הקלה או להניף דגל של רפורמה חדשה, מציעה להם רעיונות "חשובים" שהם מאשרים ללא בחינה מעמיקה. בשפה מאוד פשוטה: חברי הממשלה, השרים, לא חיים באמת את עולם המציאות של המגזר העסקי. כל תלמיד מתחיל בנושאי כלכלה מבין כי את הצמיחה יוצר המגזר העסקי, ועל שום כך, כל תוכניות הממשלה נכון ויבחנו גם על פי מידת השפעתם על במגזר העסקי.
אין זה מספיק לקרוא נתוני מאקרו או לעיין בכותרות העיתונים. חייבים להבין היטב את הסנטימנטים הדומיננטיים השוררים כיום במגזר העסקי בישראל; והסנטימנט הדומיננטי, החזק ביותר והמסוכן ביותר המתפשט במגזר העסקי הוא שנמאס לעשות עסקים במדינה הזאת. המגזר העסקי רואה עצמו רדוף ללא הרף על ידי רגולטורים למיניהם, חקיקות פופוליסטיות ודרישות מתמידות של רשויות אכיפת החוק. הדרך לפתרון בעיות התפעול של רשויות המדינה עוברת כמעט תמיד דרך הטלת עוד ועוד הכבדות על המגזר העסקי, כמו דיווחים כפולים גם למס ערך מוסף וגם למס ההכנסה בכתב ובמייל, וכעת עוד דיווחים נוספים גם לביטוח הלאומי.
מה שחסר לנו, מעבר לכל התוכניות וההצעות, זו ראיה כוללת והבנת התהליכים המתרחשים בתוך המגזר העסקי עצמו. התבונה בניהול כלכלה אינה ביכולת להתמודד עם משבר אלא בהבנה לעומק של תהליכים המובילים למשבר. אם התנהלות הממשלה, רשויות המדינה והכנסת תימשך כפי שהיה בעשר שנות הצמיחה שהסתיימו בשנה הקודמת, אנו מביאים על עצמנו את המשבר הכלכלי הבא; ומי שיפגע ממנו לא יהיו שרי הממשלה ולא חברי הכנסת אלא השכבות החלשות בציבור.
בשנת 2006, כשראש הממשלה כיום, בנימין נתניהו, סיים את תפקידו כשר האוצר, שוחחתי איתו טלפונית. הערכתי מאוד את המדיניות שהוא גיבש בהנחת היסודות לצמיחת המשק, ואמרתי לו שאת ההישגים שלו בכלכלה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. הוא השיב לי: "אני לא בטוח". אבל אינני סבור שהוא או אני חשבנו שמי שימעיט בהישגיו הכלכליים במרוצת השנים יהיה דווקא הוא עצמו.
על ראש הממשלה מוטלת גם היום אחריות העל בנושאי כלכלה, והוא זה שמחויב בגיבוש מדיניות כללית ברורה ומוגדרת שתשמור על קצב הצמיחה. אין צורך לחפש מנועי צמיחה. מנועי הצמיחה מצויים כאן איתנו, ומי שמחפש אותם כנראה ולא מבין באמת מהם מנועי צמיחה.
מנוע צמיחה חשוב ביותר הינו המוטיבציה של בעלי ומנהלי העסקים להמשיך לבנות ולפתח עסקים בישראל. כל רשות העושה פעולות באופן בלתי מאוזן, שיש בהן בכדי להמשיך ולהכביד על המגזר העסקי, חייבת להבין שהיא פועלת נגד מגמת הצמיחה. כל פעולה או תוכנית אותה מגישה הממשלה חייבת להימדד גם על פי המבחן של מהי מידת ההכבדה הנוספת המוטלת על המגזר העסקי, האם היא מידתית והאם, באיזון האינטרסים, היא מוצדקת.
למשל, התוכנית של הרפורמה בהסדרים הפנסיונים אינה פוגעת דווקא בחברות להסדרים פנסיונים או בסוכני הביטוח. היא פוגעת קודם כל במגזר העסקי כולו, משום שהיא תטיל עומס בלתי סביר על המעסיקים וללא תועלת אמת. כיום המעסיק, מכוח המיקוח שבידו, עושה הסדר טוב למען עובדיו, העבודה מתנהלת ביעילות והעובד מוגן משום שהמעסיקים מעוניינים להשיג תנאים טובים לעובדיהם. רפורמה על פיה כל עובד יבחר את סוכן הביטוח שלו תאלץ מעסיקים בהתחשב בגודלם להיות במגע עם עשרות ומאות סוכני ביטוח, בלא שתהיה שליטה מרכזית.
מנוע צמיחה שני הוא צמצום הרגולציה, ההכבדות והחיכוכים עם רשויות המדינה. צמצום זה לא יוכל להיות מושג בדרך של הצהרות וגרירת רגליים כפי שנעשה כיום. לא הצהרות וגם לא תוכנית ה-RIA תושיע אותנו. חייבת להתקבל החלטה דרסטית ואמיצה של הממשלה כולה, על פיה במשך שנה תוקפא כל רגולציה חדשה איזושהי, וייקבע באופן ברור כי על כל רגולטור מוטלת האחריות לא להמשיך ולהגות עוד הכבדות ועוד תוכניות חדשות כדי לרשום הישגים על שמו, אלא ללכת בכיוון ההפוך, לצמצם רגולציה מיותרת ברמה של 20% לפחות ולדאוג שתהיה ועדת פיקוח עם שיניים לביצוע החלטה כאמור.
בכלכלה, בהרבה מקרים, חשוב הרבה יותר מה שלא עושים מאשר מה שכן עושים. מה שלא צריך לעשות כרגע זה להמשיך את נטל ההכבדות והטרטורים של המגזר העסקי. אותה מגמת ההכבדות בלתי פוסקת, עוד חוקי סביבה, עוד חוקי הגנת הצרכן, עוד חוקי עבודה, עוד הקדשת זמן עסקי מול הרשויות, עוד דיווחים, עוד ועוד. אנו קרובים מאוד לנקודת הזמן שבה הקש ישבור את גב הגמל.
הרבה בעלי עסקים שיש להם שורשים עמוקים בישראל ונאמנות לה, ולאו דווקא חברות הענק הנהנות מהטבות מס מיוחדות אלא דווקא אותם 400,000 עסקים קטנים ובינוניים, שבהם המחזור השנתי אינו עולה על מיליון ש"ח בשנה, נאלצים להרהר כיום ברצינות רבה מאוד שאם הם שואפים להמשיך ולהיות בעלי עסקים חופשיים, עליהם לחפש מרחבים גיאוגרפים אחרים לפעילותם מחוץ למדינת ישראל או לעשות מאמץ להצטרף למגזר הציבורי, המוכיח את יכולתו הלא מוגבלת להמשיך ולגדול.
מאמר דומה פורסם בגלובס בתאריך 27.8.15
