האם מותר להציב תנאים לחופש ההתארגנות?
אם היינו מניחים לפתחם של בתי הדין לעבודה ושל ארגוני העובדים הממוסדים את השאלה שבכותרת, התשובה הייתה נענית בלאו חד משמעי.
היינו שומעים באריכות על מעמדה המקודש של זכות ההתארגנות וחשיבותה בשיטת המשפט הישראלית, וכן על ההכרה הבינלאומית בזכות ההתארגנות, שהיא אחת מזכויות היסוד של שיטתנו המשפטית. הסלוגן המוביל היה, יש לשער: "אין תנאים להתארגנות".
אלא שמתברר שבכל זאת יש תנאים מקדימים לזכות ההתארגנות: היא נחלתם הבלעדית של ארגוני העובדים הממוסדים. כך עולה מהפסיקה החדשה של בית הדין האזורי בת"א בעניין אמדוקס, שקבע כי הוועד הפנימי שקם וביקש לייצג את העובדים מול המעסיק איננו ארגון עובדים ואיננו מוסמך לחתום על הסכמי עבודה.
מהפסיקה האמורה עולה שאם עובדים במקום עבודה מבקשים להתארגן באופן עצמאי וסבורים שיש בידיהם את הכוח ואת היכולת לנהל את מערכת יחסי העבודה מול המעסיק, ללא סיוע של ארגון עובדים חיצוני, מתברר שזכות ההתארגנות שלהם היא זכות נחותה מזו של חבריהם, שמבקשים לפסוע ב-"דרך המלך" ולהכניס גורם חיצוני למערכת יחסי העבודה במקום העבודה.
העובדים שמבקשים לממש זכות בסיסית ולהתארגן באופן עצמאי וללא סיוע חיצוני מנסים לנתץ את דפוסי החשיבה המסורתיים, לפיהם רק ארגון עובדים חיצוני יכול לסייע להם בענייניהם מול מעסיקם. הם סומכים על עצמם, על כישוריהם ועל יכולותיהם. בנוסף, אין להם עניין להכניס גורם זר למערכת יחסי העבודה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.
חיוב עובדים לפנות לארגון עובדים כדי שייצג אותם הינו פגיעה קשה בחופש הבחירה של אותם עובדים. זהו פטרנליזם ותפיסה מעליבה ופוגענית האומרים לעובדים כי הם לא מסוגלים לעמוד על זכויותיהם וזקוקים למושיע, לגוף החיצוני, שיידע לעשות עבורם את העבודה. העובדים במקומות עבודה רבים במדינת ישראל אינם חסרי ישע ואינם זקוקים לאח הגדול או לעזרה של מישהו בניהול ענייניהם והשגת יעדיהם. הם יודעים לעשות את העבודה בעצמם היטב, לפעמים אפילו טוב יותר מארגוני העובדים הממוסדים.
אמירה אחרת משמעה עיוות חופש הבחירה וכפייה על עובדים להתארגן במסגרת ארגון עובדים ממוסד, להיות כפופים לחוקתו ולחייב את העובדים בתשלום דמי טיפול ארגוני לאותו ארגון.
בפסה"ד בעניין אמדוקס נאמר כי ההתארגנות של אותם עובדים נעשתה על מנת לחסום את דרכה של ההסתדרות הכללית כגוף שמייצג את העובדים כאחד הנימוקים לשלילת ההכרה בוועד העובדים הפנימי. אך האם הניסיון לחסום כניסה של ארגון עובדים חיצוני היא דבר שלילי בהכרח?
כפי שכבר ציינו, לא כל העובדים מעוניינים לערב גורם חיצוני. יש עובדים הסבורים שמעורבות של גורם זר תפגום ביחסי העבודה, תכניס מימד מיותר של מתח ותעכיר את האווירה, בייחוד אם ניתן להשיג את אותה מטרה ללא ארגון העובדים החיצוני.
שנית, שוק הדעות והרעיונות וחיזוק הדמוקרטיה במקום העבודה מחייבים שיינתן מעמד של ארגון עובדים לוועד הפנימי. דווקא בשם זכות ההתארגנות, יש צורך לאפשר לנציגי הוועד הפנימי להציג את משנתם ואת האני מאמין שלהם. יתכבד ארגון העובדים החיצוני ויציג גם הוא את מה שיש לו, לדעתו, לתרום למקום העבודה; והעובדים יקבלו החלטה דמוקרטית ומושכלת האם הם מעוניינים בארגון העובדים החיצוני או להשאיר את ניהול מערך יחסי העבודה לחבריהם לעבודה ולהם בלבד. זהו חופש הבחירה האמיתי ולא החלטה שמאיינת, מלכתחילה, את חופש הבחירה של העובדים.
יתרה מזאת, ועדי עובדים פנימיים אף יכריחו את ארגוני העובדים הממוסדים לא לקפוא על השמרים ולדעת שמקומות העבודה אינם בהכרח קהל שבוי.
אסור לנו להגיע למצב שבו בכל פעם שנוצרת התארגנות פנימית במקום העבודה, יטילו ספק באותו ארגון והוא יהיה בחזקת חשוד: חשוד כמי שמשתף פעולה עם המעסיק ("ועד מטעם") או בניסיון לבלום כניסה של ארגון עובדים חיצוני. חשוד, נקודה.
התפיסה הבסיסית בעניין ארגוני עובדים חייבת לעבור שינוי. יש מקום בישראל גם לוועדים פנימיים, שאינם מטעם המעסיק, אשר הם ההתארגנויות האותנטיות. מוטב ורצוי שיינתן גם להם מעמד ובכך תימנע סיטואציה פסולה, שבה עובדים מסוימים נהנים מזכות ההתארגנות ועובדים אחרים לא נהנים ממנה, תוך פגיעה בחופש הבחירה.
