די להתעמרות במעסיקים

כדאי גם לפעמים לזכור כי את מרבית מקומות העבודה בישראל מייצרים העסקים הקטנים והבינוניים ולא חברות הענק; ובעלי עסקים אלה, המעסיקים גם את עצמם, מסכנים את חסכונותיהם, לווים כספים ומשקיעים שנות עבודה רבות וקשות בבניית העסק. לא 42 שעות עבודה בשבוע, אלא גם 50, 60, 70 ואפילו 80 שעות עבודה; כי אם העסק נופל הכל הולך לאיבוד.

מגמת ההכבדות הבלתי פוסקות על גב המגזר העסקי מקורה יותר מכל בתחום יחסי העבודה. מאז שנת 2000 הועברו לא פחות מ-140 תיקוני חקיקה ומעשי חקיקה ראשית. קיימים כבר לא פחות מ-200 עבירות פליליות בתחום זה, כולן כנגד המעסיקים כמובן. החוק להגברת האכיפה, שנועד לבלום מגמה זו, יוצר כפל ענישה – עיצום כספי שאינו מבטל את ההליכים פליליים. המעסיק בישראל מצוי בסיכון להיות מואשם בפלילים על לא עוול בכפו, הרבה יותר מאלה שעיסוקם המקצועי הוא ביצוע עבירות פליליות.

ועכשיו שוב גל חדש אוגר כוח ועומד לשטוף מחדש את המגזר העסקי, ובשורת גל זה מסתמנת בשלושה תיקונים: מחיקת אבחון המחלה לצורך אישור ימי מחלה; הגדלת ימי החופשה; והחשוב והמסוכן מכולם, הצעת חוק של איסור התעמרות.

ביטול האבחון יעשה את אישור ימי המחלה למהלך קל ומשוחרר יותר. הרופאים, המצויים תחת לחץ המטופלים, יעדיפו, במקרה של היסוס, לאשר ביתר קלות ימי מחלה. מול תיקון פעוט זה ימי המחלה במשק יגדלו ב-30% עד 50%, משום שהתיקון נעשה בהיעדר איזון.

גם הגדלת ימי החופשה לעובד על פי חוק חופשה שנתית יפגע קשה במעסיקים ובמשק. אנו שוכחים ששבוע העבודה היום הוא בן חמישה ימים בלבד. יום חופשה הוא כנגד שבוע עבודה קצר. לאלה מתווספים גם תשעה ימי חופשה של חגים ומועדי ישראל, תשלום ימי הבראה על חשבון המעסיק, ימי גיבוש, עוד כמה ימי מחלה פעוטים, והכל, כמובן, במימון המעסיק. גם כאן מציעים תיקון בהיעדר איזון.

והחמורה מכל היא הצעת החוק של איסור התעמרות. התעמרות בעובד הינה מעשה נבזי וחמור, ונכון וצריך לעוקרה מן השורש. אבל גם המעסיק וגם העובדים אינם מלאכים. אני מניח שאכן יש מעסיקים רעים המתעמרים בעובדים, כשם שקיימים חברי כנסת ואפילו שרי ממשלה המבצעים עבירות פליליות, אבל מרבית המעסיקים אינם אלה המתעמרים, והם מקיימים יחסי עבודה הוגנים.

מי שיוכו קשות בעקבות הצעת חוק זו יהיו המעסיקים הנוהגים בהגינות כלפי העובדים, וזאת על שום שהגדרות ההתעמרות הן רחבות מאוד ונתונות לפרשנות אין קץ בהיבט של עצם הגדרת העבירה. ההוכחה העובדתית עצמה תהיה סבוכה. הגדרות כמו "הצבת דרישות בלתי סבירות", "היטפלות קנטרנית למעשיו", "שליטה הדוקה באופן בלתי סביר" לא ניתנות למדידה. מאחר והעובד זכאי לפיצוי של 120,000 ש"ח, אפילו לא יוכיח נזק, הפיתוי להגשת תביעות יהיה גדול מאוד. ולא חסר לנו ציבור של עורכי דין המצפים לעבודה. מעסיק שתוגש נגדו תביעה, גם על לא עוול בכפו, יצטרך לשכור עורכי דין, להקדיש מזמנו לדיונים בערכאות השיפוטיות, שאינן מהיעילות ביותר, ולפנות זמנם של חלק מעובדיו לשם מתן עדות בבית המשפט, שהלא כל צד ירצה להוכיח את טיעוניו.

חוק כזה עלול להציף את בתי המשפט בעשרות אלפי ואף מאות אלפי תביעות חדשות, אם הוא יעבור במתכונתו המוצעת. גם כאן זועק חוסר האיזון והיעדר ראיה כוללת ושקולה של תוצאות החקיקה.

אכן, המטרות הן תמיד הומאניות ואנושיות, אבל כשהנחת היסוד היא שהמעסיק הוא תמיד בבחינת עריץ נבזי והעובד הוא תמיד מלאך תמים, אל נתפלא אם המוטיבציה לבנות ולפתח עסקים בישראל תיפגע אנושות. מי שישלם את המחיר בסופו של דבר לא יהיו אלה העובדים בחברת החשמל ובנמלים, אלא דווקא אותם עובדים שעליהם שואפות הצעות החוק החדשות להגן.
 
מאמר דומה פורסם בדה- מרקר בתאריך 27.7.15