דרכים אלטרנטיביות להגדלת בסיס החיסכון הפנסיוני
שר האוצר החדש של מדינת ישראל נכנס לתקופה מאתגרת, בה היקף הגירעונות של המוסד לביטוח לאומי גדלים משנה לשנה, כך שכבר אין מנוס מלהעלות את גיל הפרישה, בוודאי של נשים אך גם של גברים. אולם, גם אם הכנסת תחליט בסופו של יום לאשר את העלאת את גיל הפרישה, הרי שלא תהיה לכך תרומה משמעותית בשיעור הקצבה שיקבלו מרבית העמיתים, שכן תוספת הפרשה פנסיוניות של מספר שנים בודדות, בסביבת ריבית נמוכה, לא תקפיץ את הקצבה הפנסיונית בשיעור ניכר. לא בכדי ועדת העבודה של הכנסת סירבה להעלות את גיל הפרישה של נשים מ-62 ל-64, שכן ניתן לראות באופן מובהק שמרבית הנשים תצאנה מהמהלך מופסדות כלכלית, ואילו המוסד לביטוח לאומי יחסוך בהיקף הקצבאות שהוא משלם.
משכך, העלאת גיל הפרישה אינה בשורה למרבית אזרחי ישראל, שעשויים למצוא עצמם פורשים בגיל מבוגר יותר, אך נשארים עדיין בשיעור תחלופה נמוך של קצבה למול שכר. ספק אם הציבור וחברי הכנסת יקבלו בהבנה את הצורך הלאומי בסיוע למוסד לביטוח לאומי לצמצם גירעונותיו, למרות שאין חולק כי לטווח ארוך אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה, שכן צעירים שיפרישו לאורך תקופה ארוכה יותר, יצליחו להגיע ברבות הימים לשיעור תחלופה סביר, ככל שיפרשו בגיל יותר מאוחר.
ישנם צעדים נוספים שמשרד האוצר בוחן במקביל, בין אם הגבלת משיכת כספי פיצויי הפיטורין, מעבר למודל השקעות מותאם לגיל העמית, חלוקה מחדש של אגרות-החוב המיועדות תוך מתן העדפה לחוסכים בגיל מבוגר יותר וכדומה. אולם, קמה החובה למצוא דרכים אלטרנטיביות להגדלת בסיס החיסכון הפנסיוני, שכן חלק מהרפורמות הינן בעלות השלכות פוגעניות לעמיתים, ועלולות לספוג התנגדות מצד ארגוני העובדים וחברי הכנסת החברתיים.
המהלך האפקטיבי ביותר להגדלת בסיס החיסכון הפנסיוני, הינו הגדלת שיעור ההפרשות הפנסיוניות של עובדים שכירים. כיום נהוגה במשק פנסיית חובה, בה מפרישים העובד ומעסיקו יחדיו סך של 17.5%, וישנם הסדרים פנסיוניים מטיבים בהם מפרישים יותר. סבורני כי לא ירחק היום בו הסתדרות העובדים הכללית תלחץ על ארגוני המעסיקים לשפר את שיעור ההפרשות המינימאליות בפנסיית חובה ולהעמידם על שיעור של כ-20%, כמקובל במדינות מערביות מתקדמות. כבר היום במרבית ההסכמים הקיבוציים החדשים עליהם חותמת הסתדרות העובדים, שיעור ההפרשות הפנסיוניות גבוה מ-17.5%, והם כוללים גם הפרשות לקרן השתלמות. כך יותר ויותר אזרחים יגיעו בטווח הארוך לשיעור תחלופה גבוה של קצבה למול שכר.
קיימת דרך אלטרנטיבית נוספת להגדלת בסיס החיסכון. כיום שכירים זכאים לחופשת ימי מחלה והם יכולים לצבור עד 90 ימי חופשה, ויש כאלו הנמצאים בהסכמים מטיבים שיכולים לצבור אף יותר. לחלק מהשכירים במשק ישנה אפשרות לפדות ימי חופשת מחלה שנצברו ביום פרישתם לגמלאות, או ביום עזיבת מקום העבודה. אולם, למרבית השכירים במשק, המשמעות של צבירת ימי מחלה מעבר ל-90 ימים, הינה אובדן ימי מחלה שלא נוצלו, בשל תקרת הצבירה. אם המעסיק יפריש לעובד לחיסכון הפנסיוני את יתרת ימי צבירת חופשת המחלה מעבר ל-90 הימים (או תקרה אחרת בהתאם להסכם העבודה), הרי שהעובד יצא נשכר ולא "יאלץ" לקחת סתם חופשת מחלה. גם המעסיק ייצא נשכר, שכן אולי יהיה עליו לשלם עבור ימי חופשת מחלה עודפים, אך מצד שני לא יהיו לו עובדים "שיוזמים" סתם חופשת מחלה, רק בכדי לנצל ימי חופשה שלא יאבדו מעבר למכסה.
אותו הדבר בנוגע לחופשה שנתית. כיום החוק מאפשר לעובד, בהסכמת מעסיקו, לנצל רק חלק מימי החופשה השנתית המגיעה לו ולצבור את היתרה. אולם, גם כאן החקיקה אוסרת על צבירה של ימי חופשה שנתית מעבר לשנתיים. אמנם ישנה חשיבות במתן מנוחה לעובד מעבודתו, אך כיום כשמרבית מהעובדים נמצאים בסביבת עבודה משופרת, הרי שלא תמיד הם מעוניינים בחופשות ארוכות, ויש מי שיעדיפו לפדות את ימי החופשה השנתית, או להעביר את שווים לחיסכון הפנסיוני, כדי לא לאבד את זכאותם. גם כאן העובד ומעסיקו ייצאו נשכרים, שכן אם העובד מעוניין לצבור ימי חופשה שנתית מעבר לשנתיים, הרי שהוא לא ייזום חופשה ארוכה בכדי לנצל את ימי החופשה שמגיעים לו, שאחרת ימחקו לו מהמניין. תהיה לו אלטרנטיבה להעביר את פדיון ימי החופשה השנתית לחיסכון הפנסיוני. גם המעסיק לא יצטרך לכפות על עובדיו לנצל כל שנה את ימי החופשה שצברו, בייחוד כשמדובר בעובד ותיק שזכאי למספר ימי חופשה רבים יותר, או כשישנה חשיבות לנוכחותו של העובד במקום העבודה, והמעסיק מתקשה לפעול כאשר עובדיו נמצאים בחופשות ארוכות.
בהפרשה פנסיונית של ימי חופשת מחלה עודפים או ימי חופשה שנתית עודפים, אין הכוונה כי העובד לא ייצא לחופשה במידה וירצה בכך. מי שחולה, וזקוק לחופשת ימי מחלה, או מי שמעוניין לצאת לחופשה שנתית, יוכל לעשות זאת כפי שהחוק קובע כיום. אולם, עובד שבריאותו תקינה והוא צבר ימי חופשת מחלה רבים, או עובד שלא מעוניין לצאת כל שנה לחופשה שנתית ארוכה, הרי שתהיה לו האפשרות להעביר את יתרה ימי החופשה העודפים כהפרשה לחיסכון הפנסיוני. למעסיק זה ממילא לא משנה, שכן הוא אמור לשלם על אותם ימי חופשה, ולעובד תהיה בכך רק הטבה, שכן הוא לא יאבד ימי חופשה המגיעים לו.
אין המדובר בהמצאה ישראלית. חקיקה המאפשרת להעביר לחיסכון הפנסיוני ימי חופשה שנתית או חופשת מחלה שלא נוצלו קיימת כבר בכמה מדינות בעולם, ובעיקר בארצות-הברית. מאפשרים לעובד לבחור בין ניצול ימי חופשה המגיעים לו לבין האפשרות להפקיד את שוויים לחיסכון הפנסיוני, לטובת ניצול עתידי כקצבה.
מהלך כזה עשוי להגדיל את בסיס החיסכון הפנסיוני לחלק ניכר מהעובדים, בייחוד לעובדים בגיל מבוגר, שלרוב יש להם זכאות למספר רב יותר של ימי חופשה שנתית, לאור הוותק שלהם במקום העבודה. בניגוד למהלך של הגדלת שיעור ההפרשות הפנסיוניות מעבר ל-17.5% כקבוע בפנסיית חובה, הרי שאין במהלך של הפרשת ימי חופשה עודפים, הוצאת כספים נוספת למעסיק, מאחר והמעסיק ממילא היה משלם לעובדיו עבור חופשת המחלה או החופשה השנתית.
