בית הדין לעבודה מבלבל בין אינטרסים לבין זכויות
שורה של החלטות שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה בתקופה האחרונה מעידה בברור על כך שבתי הדין לעבודה אימצו תפיסת עולם על פיה האינטרסים של קבוצת עובדים מצומצמת הם ברמת עליונות גבוהה יותר מהאינטרסים של פיתוח המשק.
מדובר כמובן בעובדי חברת החשמל ועובדי נמלי הים, שהם כידוע עובדי המונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, המציעים שירותי תשתית חיוניים למגזר העסקי ולציבור הרחב.
מעבר לכל מסך הטיעונים, הסברות, ההנחות והפלפולים ניצבת תוצאה ברורה: על פי השקפת בתי הדין לעבודה, המדינה אינה יכולה לקבל החלטות על פיתוח מערכת ייצור החשמל או הקמת רציפי ים חדשים מבלי הסכמת העובדים בחברות אלה.
פיתוח נמלי הים הוא בלב תשתית העתיד של המשק, שכן סחר החוץ של ישראל מהווה חלק מרכזי בכלל הפעילות הכלכלית של המדינה.
אולם, בית הדין הארצי לעבודה החליט שמותר לו לעכב ולדחות מכרזים שהוצאו מטעם המדינה, למרות שזה עלול לבלום את הביצוע של הקמת נמלי הים החדשים לתקופה לא ידועה.
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה לא היסס לקבל החלטה לפיה חיבורה של תחנת הכוח החדשה "דוראד" תיעשה כך "שעם חישמול תחנת "דוראד" יקבעו האמצעים לניתוקה מרשת החשמל".
בית הדין הארצי לעבודה אף אישר עמדה זו וקבע כי אם המדינה לא תהיה ערוכה לחידוש המשא ומתן "יהיו העובדים רשאים לנתק את תחנת 'דוראד' ולנתק את החשמל לאתר "דליה".
בתמצית, פיתוח מערכת התשתיות החשובות ביותר לעתיד הכלכלה מותנית בהסכמת העובדים.
פעם כל שירותי הטלפוניה בישראל היו בידי חברה מונופוליסטית אחת - בזק. בשלב מאוחר יותר, נותקו מחברת בזק שירותי הטלפוניה הבינלאומיים אשר נפתחו לתחרות. התוצאה הייתה הוזלה של 70% בעלויות. לאחר מכן, הוקמו כתחרות לחברת בזק חברות סלולאריות.
איש לא טען שהרפורמה בשירותי הטלפוניה תיבלם על שום שהיא יכולה להשפיע על תנאי עבודתם של העובדים בחברות אלה.
אם כן מאיזה עולם ערכים שואבים בתי הדין לעבודה את התפיסה שהאינטרסים של קבוצת עובדים מצומצמת עדיפים על האינטרסים של כלל הציבור?
נראה שהדבר נובע מכמה תפיסות יסוד שגויות:
הראשונה, בתי הדין לעבודה לא השכילו לעשות את האבחנה הראויה בין אינטרסים לבין זכויות. אין כל ספק שלעובדי נמלי הים יש אינטרסים שהם לא יוצבו בפני תחרות ושהם ישמרו על מעמדם המונופוליסטי, שכן ייתכן שתחרות בעתיד תשפיע על תנאי עבודתם.
אינטרסים יש לכולנו במגוון רחב של תחומים אבל עצם קיומו של אינטרס לא יוצר זכות מוקנית. לאף עובד במדינת ישראל אין זכות מוקנית לפיה הוא ימשיך לעבוד בחברה מונופוליסטית או שהוא לא יהיה חשוף לתחרות או שתנאי עבודתו לא יושפעו מתחרות.
אם היינו נוקטים בגישה זו גלגלי המשק היו נעצרים בחריקה מחרידה והיינו מידרדרים לאחור.
הסיבה השנייה היא הראייה המאוד מצומצמת של בתי הדין לעבודה, על פיה הם אמונים בהקפדה יתירה על מה שהם רואים כזכות עובדים, מבלי לאזן בין ההגנה על האינטרסים של קומץ עובדים לבין ההשפעה הכוללת של החלטותיהם על כלל הציבור. שכן יש להבין, שביתה בנמלי הים היא בפועל שביתה מול המשק כולו, המגזר העסקי והציבור הרחב.
והסיבה השלישית הינה אי ההבנה המספקת של בתי הדין לעבודה את מהות זכויות היסוד של הפרט. אולם כפי שאמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרון ברק "זכויות האדם אינן זכויות מוחלטות. זכויות אלה אינן משקיפות על הפרט כאי בודד, הן אינן עוסקות בפרט ביחסיו עם עצמו. זכויות האדם הקבועות בחוק היסוד משקיפות על הפרט כחלק מהחברה".
זכויות היסוד של הפרט כופפות ראשן בפני אינטרס ציבורי רחב המשלב תכלית ציבורית ראויה, אשר השגתה מאלצת לפגוע בזכויות הפרט.
נראה שבתי הדין לעבודה סבורים שככל שהדבר נוגע לעובדי נמלי הים וחברת החשמל האינטרסים שלהם ולא הזכויות שלהם מוצבים מעל האינטרסים של כלל המדינה.
מאמר דומה פורסם בדה מרקר.
