מבנה התעסוקה במשק

אכן רבות מן המשרות אינן משרות מלאות ובחלק מן המשרות השכר אינו מהגבוהים, אך למרות כל זאת, אלו נתונים מרשימים שאפשר לומר שמרבית מארצות העולם כיום, וכמעט כל ארצות המערב, היו שמחות אם היו מושגים בכלכלתן.

אולם, עיון קצת יותר מעמיק בניתוח נתונים אלה משקף מגמה של שינוי מבני העלולה לבלום את הצמיחה ואפילו להסיג את המשק לאחור בכל המובנים, כולל גם ברמת ההוצאה התקציבית וההשקעה בשירותים החיוניים לציבור.

כמעט מחצית מכל תוספת המועסקים 48,400 , הם במגזר הציבורי, עליה של 4.3%, בעוד שהגידול במספר המועסקים במגזר העסקי הוא רק ברמה של 2.3%. תופעה זו אינה מקרית. היא פועל יוצא של מגמה מתמשכת שהתקבעה מול העדר נכונות של ממשלות ישראל להתמודד עימה בצורה מושכלת.
אם נתבונן בנתוני העשור המסתיים בשנת 2013, ניווכח כי בעוד שהגידול בכלל האוכלוסייה על פני תקופה של 10 שנים היה מ- 6,748,000 ל- 7,981,000, עליה של 18.3%, מספר המועסקים במגזר הציבורי עלה מ- 910,345,000 ל- 1,176,900 גידול של לא פחות מ 29.3%. במספרים עגולים, לעומת שיעור גידול בכלל האוכלוסייה של 18%, גידול במספר המועסקים במגזר הציבורי של כמעט 30%. זה לא הגיוני וזה בלתי נסבל שכן אין לזה תמיכה בשיפור רמת השירותים.

בשני החתכים המרכזיים, הגידול במספר המועסקים במגזר העסקי והגידול באוכלוסייה, חלקם של המועסקים במגזר הציבורי ממשיך להמריא בהתמדה. זה כבר לא עניין של עוד איזושהי רפורמה. זהו שינוי מבני שמתבסס דרך קבע שקשה מאוד יהיה לשנותו על שום שאי אפשר לשנותו בדרך של פיטורים כפי שהוכיח ניסיון העבר. אבל מה שמדאיג יותר מכל, שלא נעשה עד היום מאמץ מושכל ורציני לבלום גידול זה ואת המגמות המחזקות אותו.
המצב כיום הוא שעל כל קצת פחות משני עובדים במגזר העסקי, יש עובד אחד במגזר הציבורי.

מידי שנה אנו קוראים את הפרסומים של דוח הממונה על השכר במשרד האוצר על חריגות השכר במגזר הציבורי.  דוח זה הוא למעשה הצהרת קבע על עליבות רשויות המדינה בהתמודדות מול הנעשה במגזר הציבורי.

קצת קשה להבין דוח זה ואת העומד מאחוריו. אם אלה הן חריגות שכר הרי שהן נעשות שלא כדין; ואם הן נעשות שלא כדין, מדוע לא משכילים משרד האוצר ונציבות שירות המדינה להתמודד עם תופעות אלה. האם באמת אוזלת היד מוחלטת ואין שום דרך לבלום חריגות אלה.

אולם, מסתבר שחריגות השכר במגזר הציבורי כבר אינן הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית, כפי שעולה מהנתונים שפורטו עד כה, היא התוספת הלא נשלטת של מקומות העבודה במגזר הציבורי. ראוי היה שהממונה על השכר במשרד האוצר יחד עם נציבות שירות המדינה יפרסמו מידי רבעון דוח מפורט על תוספות מקומות העבודה במגזר הציבורי ובדוח זה יוסבר מדוע תוספות אלה אכן היו נחוצות, לאיזה מטרה ובאיזה מסגרת אישורים. דוח כזה חייב להיות רבעוני ולא חד שנתי. שכן דוח שנתי הוא היסטורי ודוח רבעוני מחייב פעולה. הציבור בכללו זכאי לדעת מהן מקומות העבודה שנוספו במגזר הציבורי הממומנים ישירות על ידי משלם המיסים ולאיזה מטרה נוצרו תוספות אלה.

אולם, מעבר לכל זה ומול ההתעלמות הנמשכת מבעיית מבנה התעסוקה במשק תהיה חייבת הממשלה הבאה בהובלת ראש הממשלה עצמו, להכין תוכנית אופרטיבית כוללת שתשנה לא את התגמול והתמרוץ במגזר הציבורי אלא קודם כל את מבנה המגזר הציבורי כולו.

אחד הדברים הראשונים אותם צריך לעשות בתיאום עם ארגוני העובדים הוא מעבר מניידות פנים ארגונית של כל אחת מיחידות המגזר הציבורי לשיטת ניידות לרוחב המגזר הציבורי כולו.

זה יזרים דם חיים חדש במגזר הציבורי ויאפשר לעובדים לשנות משרות שכבר הפכו עליהם למעמסה מכוח שגרה מנוונת ויאפשר אתגרים אישיים חדשים. ניידות כזו ניתנת לביצוע ללא כל פגיעה בזכויות העובדים. מי שכבר נקלט במגזר הציבורי ומתכוון להמשיך במסגרת זו כל שנות עבודתו, ואלה הם הרבים, מוטב ותינתן לו גם הזדמנות יותר הוגנת להחליף משרות ולהחליף מקומות עבודה בתוך המגזר הציבורי. ממשרד החינוך לחברה ממשלתית וממרכז השלטון המקומי למשרד הרווחה וכך הלאה.

בתחילת שנות כהונתו של נתניהו כשר אוצר בשנת 2003, הוא האיר תופעה זו ואף השתמש בדימוי "השמן והרזה". מאז חלפו שתים עשרה שנים הדימוי נשכח ונשכחה אף הבעיה.

אולם, אם לא נשכיל כבר בקרוב להתמודד עימה נשלם על כך מחיר יקר מאוד וכל התוכניות החברתיות השאפתניות לא תהיינה ניתנות למימוש.

ההוצאה התקציבית למימון כוח האדם במגזר הציבורי הינה כבר היום החלק הגדול ביותר בתקציב המדינה. היא אף תגדל פלאים ותספוג משאבים נוספים.