מה שכמה כלכלנים לא רוצים להבין
משום מה אני זוכר את טוריו של עמוס קינן טוב יותר מטוריהם של רבים אחרים, על אף שקראתים לפני עשרות שנים, וזאת אולי על שום שעמוס קינן ידע לחתור אל עמקי האמת של המציאות בה חיינו ואף ידע להביע רעיונות גדולים במילים פשוטות.
באחת מרשימותיו המשעשעות הוא הצליח לגעת בלב תפיסת היסוד של המדיניות הכלכלית-חברתית: הוא סיפר כי בזמן ביקורו בלונדון ראה מודעה שמציעה לציבור לרכוש במבצע מכירות את מכונית היגואר, לא פחות ולא יותר, במחיר אטרקטיבי במיוחד. באותה התקופה, היגואר היתה בשיא יוקרתה ומעמדה, וקינן תהה איך יכול להיות שבמדינות עשירות יש הכל ובזול, בעוד שבמדינות עניות יש מחסור והכל עולה ביוקר. בהרהור נוסף הגיע למסקנה הפוכה: מדינות עשירות הן עשירות על שום שהמדינה נוטלת מעט מהפרט ומשאירה לו את ההחלטה כיצד להוציא את כספו, בעוד שמדינות עניות הן עניות על שום שהמדינה לוקחת כמעט הכל מהפרט והיא מחליטה עבורו כיצד להוציא את כספו.
תזה זו שהציב קינן עודנה ותמיד תהיה ביסודה של כל מדיניות כלכלית-חברתית בכל מדינה בעולם. מצד אחד, למדינה יש מחויבות לתושביה, כולל השכבות החלשות; ומן הצד האחר, פגיעה אנושה בכוח הקניה של הפרטים והציבור מסיגה את הכלכלה אחורה. אין ספק כי האיזון בין השניים הוא שיכול להוליד מדיניות כלכלית-חברתית נכונה.
בשנת 2001 עמד החוב הממשלתי שלנו כאחוז מהתוצר על 85.7%, ולאחר מכן זינק כלפי מעלה, בין השנים 2002 – 2003. אולם מאז ועד שנת 2013, עקב הנהגת מדיניות מחושבת, חוב זה ירד ל-67.4% מהתוצר. הישג ניכר מול רוב ארצות המערב.
הוצאות הממשלה בשנת 2001 היו 47.5% מהתוצר, ובשנים 2002 – 2003 עלו לרמה גבוהה יותר, ומאז ירדו תלולות. בשנת 2013 הוצאות הממשלה כאחוז מהתוצר עמדו על 39.4%. הישג נוסף ראוי לציון.
שיעור הצמיחה ב-2001 היה שלילי ועמד על מינוס 0.2%. לאחר מכן, ובאותה התקופה של כעשר שנים, שיעורי הצמיחה החלו באפס, נסקו ל-6.9% ב-2007 והתייצבו בארבע השנים האחרונות סביב 3.2%.
על פני תקופה ניכרת, נוכחנו כי כאשר אנו מצמצמים את חובות המדינה ומקטינים את גודל ההוצאה התקציבית יחסית לתוצר, אנו נהנים משיעורי צמיחה עקביים, ועמם אף עולה ההכנסה הפנויה של הפרט ורווחת חייו.
אולם מדיניות אחראית זו של ממשלות ישראל, שמציבה אותנו כיום כאחת הכלכלות החזקות בעולם המערבי, משום מה נראית פסולה בעיניהם של כמה כלכלנים בכירים שקולם נשמע בתקשורת. להם יש אותו קיבעון חשיבה על פיו יש תמיד להגדיל את הוצאות המדינה. הם מציעים לצעוד בכיוון ההפוך: להגדיל תמיד את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר. לקחת עוד יותר מהציבור כדי שהממשלה תחליט עבורו כיצד עליו להוציא את כספו. וכששואלים אותם מהיכן יגויסו המקורות, יש להם תשובה מוכנה: הגדלת מסים. אם אכן נצעד במסלול זה, אין ספק כי הקטנת החוב הממשלתי תיפסק וגם שיעורי הצמיחה יבלמו.
חשוב מאוד לשמור על ההישגים אליהם הגענו במבנה הכלכלה ולהעריכם. אלה הם ההישגים המעניקים עוצמה למשק והם כלל לא פוגעים בחברה. ממשלה צריכה לדעת כיצד להגן על המדינה מבחוץ; להלחם בפשיעה; לשפר את בטחון הפנים; לספק שירותי חינוך ברמות מחירים שיאפשרו לכל מי שרוצה לרכוש השכלה, בכל שלביה, להשיגה ; להבטיח שירותי בריאות; וכמובן לאפשר שירותי סעד לאלה שבאמת אינם יכולים לעבוד.
אולם, מעבר לכל זה, טמונה סכנה גדולה בניסיון להגדיל את הוצאות הממשלה יחסית לתוצר כביטוי למדיניות מתקנת. במונחים מוחלטים, ההשקעה בשירותי החברה יכולה לגדול, לא על שום הגדלת חלקה היחסי מהתוצר אלא על שום גידול התוצר עצמו. אין שום ערובה כי גישה פזרנית בראיית מאקרו, שתוביל להגדלת הוצאות הממשלה, לא תגרום לבזבוזים מיותרים וחוסר יעילות. ההישג אינו טמון בראיית מאקרו שטחית, אלא ביכולת לנצל טוב יותר משאבים קיימים.
אם מפלגות שואפות כיום להגדיל את השקעת הממשלה בחברה, זה לא צריך להיעשות באמצעות העלאת מסים, שזו תמיד הדרך הקלה ביותר, ואף לא בניסיון עקר להגדיל את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר. הדרך הנכונה היא לדעת כיצד להמשיך ולשמור על קצב הצמיחה שהחל בשנת 2004, שכן זוהי הדרך הנכונה המאפשרת להגדיל את ההשקעה בחברה, מבלי לסגת למדיניות הפוגעת בפרט והיונקת משאבים נוספים ממשלמי המס. זוהי גם הדרך היוצרת את האיזון הנכון בין הוצאות המדינה לבין רמת ההכנסה הפנויה והפררוגטיבה של הפרט.
תזה זו שהציב קינן עודנה ותמיד תהיה ביסודה של כל מדיניות כלכלית-חברתית בכל מדינה בעולם. מצד אחד, למדינה יש מחויבות לתושביה, כולל השכבות החלשות; ומן הצד האחר, פגיעה אנושה בכוח הקניה של הפרטים והציבור מסיגה את הכלכלה אחורה. אין ספק כי האיזון בין השניים הוא שיכול להוליד מדיניות כלכלית-חברתית נכונה.
בשנת 2001 עמד החוב הממשלתי שלנו כאחוז מהתוצר על 85.7%, ולאחר מכן זינק כלפי מעלה, בין השנים 2002 – 2003. אולם מאז ועד שנת 2013, עקב הנהגת מדיניות מחושבת, חוב זה ירד ל-67.4% מהתוצר. הישג ניכר מול רוב ארצות המערב.
הוצאות הממשלה בשנת 2001 היו 47.5% מהתוצר, ובשנים 2002 – 2003 עלו לרמה גבוהה יותר, ומאז ירדו תלולות. בשנת 2013 הוצאות הממשלה כאחוז מהתוצר עמדו על 39.4%. הישג נוסף ראוי לציון.
שיעור הצמיחה ב-2001 היה שלילי ועמד על מינוס 0.2%. לאחר מכן, ובאותה התקופה של כעשר שנים, שיעורי הצמיחה החלו באפס, נסקו ל-6.9% ב-2007 והתייצבו בארבע השנים האחרונות סביב 3.2%.
על פני תקופה ניכרת, נוכחנו כי כאשר אנו מצמצמים את חובות המדינה ומקטינים את גודל ההוצאה התקציבית יחסית לתוצר, אנו נהנים משיעורי צמיחה עקביים, ועמם אף עולה ההכנסה הפנויה של הפרט ורווחת חייו.
אולם מדיניות אחראית זו של ממשלות ישראל, שמציבה אותנו כיום כאחת הכלכלות החזקות בעולם המערבי, משום מה נראית פסולה בעיניהם של כמה כלכלנים בכירים שקולם נשמע בתקשורת. להם יש אותו קיבעון חשיבה על פיו יש תמיד להגדיל את הוצאות המדינה. הם מציעים לצעוד בכיוון ההפוך: להגדיל תמיד את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר. לקחת עוד יותר מהציבור כדי שהממשלה תחליט עבורו כיצד עליו להוציא את כספו. וכששואלים אותם מהיכן יגויסו המקורות, יש להם תשובה מוכנה: הגדלת מסים. אם אכן נצעד במסלול זה, אין ספק כי הקטנת החוב הממשלתי תיפסק וגם שיעורי הצמיחה יבלמו.
חשוב מאוד לשמור על ההישגים אליהם הגענו במבנה הכלכלה ולהעריכם. אלה הם ההישגים המעניקים עוצמה למשק והם כלל לא פוגעים בחברה. ממשלה צריכה לדעת כיצד להגן על המדינה מבחוץ; להלחם בפשיעה; לשפר את בטחון הפנים; לספק שירותי חינוך ברמות מחירים שיאפשרו לכל מי שרוצה לרכוש השכלה, בכל שלביה, להשיגה ; להבטיח שירותי בריאות; וכמובן לאפשר שירותי סעד לאלה שבאמת אינם יכולים לעבוד.
אולם, מעבר לכל זה, טמונה סכנה גדולה בניסיון להגדיל את הוצאות הממשלה יחסית לתוצר כביטוי למדיניות מתקנת. במונחים מוחלטים, ההשקעה בשירותי החברה יכולה לגדול, לא על שום הגדלת חלקה היחסי מהתוצר אלא על שום גידול התוצר עצמו. אין שום ערובה כי גישה פזרנית בראיית מאקרו, שתוביל להגדלת הוצאות הממשלה, לא תגרום לבזבוזים מיותרים וחוסר יעילות. ההישג אינו טמון בראיית מאקרו שטחית, אלא ביכולת לנצל טוב יותר משאבים קיימים.
אם מפלגות שואפות כיום להגדיל את השקעת הממשלה בחברה, זה לא צריך להיעשות באמצעות העלאת מסים, שזו תמיד הדרך הקלה ביותר, ואף לא בניסיון עקר להגדיל את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר. הדרך הנכונה היא לדעת כיצד להמשיך ולשמור על קצב הצמיחה שהחל בשנת 2004, שכן זוהי הדרך הנכונה המאפשרת להגדיל את ההשקעה בחברה, מבלי לסגת למדיניות הפוגעת בפרט והיונקת משאבים נוספים ממשלמי המס. זוהי גם הדרך היוצרת את האיזון הנכון בין הוצאות המדינה לבין רמת ההכנסה הפנויה והפררוגטיבה של הפרט.
מאמר דומה פורסם בגלובס בתאריך 31.3.15
