כך נוריד את יוקר המחיה: כש- 37 רגולטורים מנצחים על היבוא
לאחרונה העניק מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל את הציון "נכשל" לממשלת ישראל הנוכחית ולקודמתה בכל הקשור להורדת יוקר המחיה.
בדו"ח זה, שאי אפשר שלא להתרשם מיסודיות העבודה והיקף החומר שנלמד, עולה בפרק "דפוסי ההוצאה על מזון בישראל" כי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה ידה אינה משגת לקנות מוצרי מזון הנחוצים לבריאות ילדיהם. הם אינם זוכים להניח על שולחנם די ירקות, פירות, ביצים, דגים וחלב ומוצריו. חלק חשוב מבעיה זו נוגע לרמת ההכנסה, אך חלק לא פחות חשוב הוא רמת המחירים
אנו חייבים להתמודד אחת ולתמיד עם השאלה שאי אפשר יותר לחמוק ממנה: מדוע על אף ששתי הממשלות האחרונות עשו מאמץ כן ואמיתי להוריד את יוקר המחיה בישראל, ואף הציבו זאת כיעד מרכזי בעבודתן, לא הצלחנו עד כה להוזיל את מחירי מוצרי המזון באופן משמעותי. כאשר על פנינו טופחת העובדה המכאיבה שאנו פוגעים ישירות לא רק בכיסן של המשפחות אלא גם בבריאותו של הדור הצעיר?
הוקמו שתי ועדות חשובות בראשות המנכ"לים של משרד הכלכלה: ועדת קדמי, בראשות שרון קדמי; ו-ועדת לנג, בראשות מי שמכהן כיום כמנכ"ל. שניהם עשו עבודה יסודית, מעמיקה וממושכת, שאינני מטיל ספק בחשיבותה. הם מיפו בעיות, הצביעו על כיווני פתרונות אפשריים ואף גיבשו המלצות אופרטיביות. ובכל אופן, אין לנו עדיין ירידה משמעותית במחירי מוצרי המזון. מדוע?
סבורני שהתשובה לשאלה זו נעוצה במספר תפיסות יסוד שגויות, שאם לא נשתחרר מהן, נמשיך לחבוט ללא הועיל ברשת יוקר המחיה.
ראשית, הקמת הוועדות עצמן. יש להן אכן חשיבות רבה ואין לזלזל בתרומתן, אבל, מטבע הדברים, עבודת ועדות בין-משרדיות אורכת זמן רב; וכשיש המלצות, החלתן האופרטיבית אף היא מתעכבת. עד שאנו רואים את פריין של ועדות אלו ואת תוצאותיהן החלקיות בלבד, ילדים בני ארבע בתחילת התהליך כבר הגיעו לגיל ארבע-עשרה.
שרים צריכים לדעת לעבוד גם לא דרך ועדות. לנתח מצב, להבליט מוקדים המהווים מכשול ולטפל בכשלים בהחלטות ביצוע מהירות ובטווח זמן קצר. ועדות צריכות להיות מוצר לוואי, לא דרך העבודה המרכזית.
שנית, הגנה לא מוצדקת על תעשייה מקומית, במסווה של הגנה על העובדים. בדיון בטלויזיה שנכחתי בו מול שרון קדמי, הוא טען שקשה לבצע הליכים של הפחתת מכסי מגן, שכן צריך להביא בחשבון את הפגיעה בציבור העובדים באותם מפעלי מזון שייחשפו לתחרות. כתפיסת יסוד זוהי שגיאה; ויתכן כי שגיאה זו מול לחצים של תעשיינים ולחצים של עובדים, היא שמנעה עד היום ממשרד הכלכלה לפתוח את המשק לתחרות אמת בפני הייבוא.
יש להביא בחשבון את האינטרס של העובדים, אבל ההגנה בפועל אינה על העובדים, ההגנה היא על המפעלים מפני חשיפה לתחרות. אם היינו הולכים בדרך חשיבה זו ב-25 השנים האחרונות, כלכלת ישראל היתה עדיין כלכלה מפגרת ובאותו מצב בו היתה בשנת 1985. חשיפת ישראל לתחרות גלובלית היתה אחד מהצעדים המרכזיים שחזקו את הכלכלה ותרמו להתייעלותה. יש לנו הסכמי סחר חופשי עם ארה"ב והאיחוד האירופי, ובנפרד עם עוד 40 מדינות, ובנוסף על כך אף ביצענו הפחתת מכסים חד צדדית של יבוא מהמזרח הרחוק. ברמת המכסים - הכל נחשף, חוץ מתעשיית המזון והחקלאות. ולמרות כל זאת, רמת האבטלה בישראל היא מושא לקנאה כמעט בכל ארצות המערב.
שלישית, תיאומים במקום שינוי מבני. בדו"ח ועדת לנג נאמר שבתחום הייבוא פועלים בישראל לא פחות מ-37 רגולטורים, וכי משרד הכלכלה יתאם בין אותם 37 רגולטורים. עצם החשיבה על תיאום היא שגיאה. רק כדי לתאם בין שני רגולטורים בלבד צריך להשקיע זמן רב. לנסות לתאם בין 37 רגולטורים זו עבודה סיזיפית שאין לה שום סיכוי להצמיח תוצאות של ממש. תיאום בין משרדי ממשלה שלכל אחד מהם יש כוח רגולטורי נפרד הוא הליך ממושך. במקום תאום, צריך להוריד מהמדף כמה רגולטורים ולקבוע סמכות-על אחת שאינה עוסקת בתיאום אלא פועלת בסמכות מלאה בהורדת החלטות מחייבות.
רביעית, התמקדות מופרזת בנעשה בשוק המקומי. ועדות קדמי ולנג אכן פרשו יריעה רחבה כדי לקדם את התחרות בכל הקשור למחירי המזון ומחיר מוצרי הצריכה בישראל, אבל עיקר עיסוקם היה בניסיון ליצור תחרות בין השחקנים בשוק המקומי. זה יכול אמנם להשפיע, אבל לא השפעה דרמטית. גם לחוק המזון, העוסק ביחסים שבין ספק לקמעונאי או הקובע איסורים על צבירת כוח איזורי-גיאוגרפי לרשת קמעונאית אחת, לא יכולה להיות השפעה דרמטית. אנו זקוקים למהלכים הרבה יותר חזקים שישנו את המודעות וייצרו דינמיקה של תחרות.
המהלך המשמעותי ביותר הוא הצבת כל תעשיית המזון וכל המגזר החקלאי בפני תחרות לייבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים. היום, על יבוא שום מוטל מכס בשיעור 340%, ובכל אופן מייבאים שום לישראל. זה צריך להאיר עינינו באשר ליוקר הייצור המקומי. יבוא תפוחי אדמה, מוצר בסיסי לכל הדעות, מחויב במכס של 634% אם הוא מבוצע בחודשים מאי-יוני.
חמישית, סובסידיה לחקלאים במקום חומות מגן דרקוניות. כשאנו ממסים את מוצרי המזון בשיעורי מכס כה גבוהים כמו 170% על יבוא עופות, אנו בעצם מטילים מס על כלל ציבור הצרכנים בישראל, כולל השכבות החלשות. בשל כך, עדיף לעבור לשיטת הסובסידיה הישירה לחקלאי. אם לאחר ביטול מוחלט של כל מכסי המגן על יבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים תינתן סובסידיה ישירה לחקלאי, היא תמומן מתקציב המדינה, ומי שיישא בעול זה יהיו משלמי המסים. בישראל 50% מאלה שיש להם הכנסה אישית לא משלמים מס הכנסה כלל, כך שעול מימון הסובסידיה לחקלאים תוטל רק על אלה המצויים בדרגות המס הגבוהות יותר.
כשאנו שואפים לבצע מהלכים להפחתת מחיר מוצרי המזון יש להציב את הפגיעה בהרבה מאוד ילדים בישראל מול התרומה הנדרשת מאחרים. לא שיטת הפיקוח על המחירים היוצרת סבך של רגולציה, אכיפת חוק ועיוותים תושיע, אלא רק תחרות.
ממשלת ישראל הבאה, לאחר שתיכון, תהיה חייבת להתמודד שוב עם שאלת יוקר המחיה של מוצרי הצריכה בישראל, ובעיקר עם שאלת יוקר המחיה של מוצרי המזון והגידולים החקלאיים. היום, במאבק על קולו של הבוחר, חייבות כל המפלגות להסביר כיצד תשגנה יעד זה.
אנו חייבים להתמודד אחת ולתמיד עם השאלה שאי אפשר יותר לחמוק ממנה: מדוע על אף ששתי הממשלות האחרונות עשו מאמץ כן ואמיתי להוריד את יוקר המחיה בישראל, ואף הציבו זאת כיעד מרכזי בעבודתן, לא הצלחנו עד כה להוזיל את מחירי מוצרי המזון באופן משמעותי. כאשר על פנינו טופחת העובדה המכאיבה שאנו פוגעים ישירות לא רק בכיסן של המשפחות אלא גם בבריאותו של הדור הצעיר?
הוקמו שתי ועדות חשובות בראשות המנכ"לים של משרד הכלכלה: ועדת קדמי, בראשות שרון קדמי; ו-ועדת לנג, בראשות מי שמכהן כיום כמנכ"ל. שניהם עשו עבודה יסודית, מעמיקה וממושכת, שאינני מטיל ספק בחשיבותה. הם מיפו בעיות, הצביעו על כיווני פתרונות אפשריים ואף גיבשו המלצות אופרטיביות. ובכל אופן, אין לנו עדיין ירידה משמעותית במחירי מוצרי המזון. מדוע?
סבורני שהתשובה לשאלה זו נעוצה במספר תפיסות יסוד שגויות, שאם לא נשתחרר מהן, נמשיך לחבוט ללא הועיל ברשת יוקר המחיה.
ראשית, הקמת הוועדות עצמן. יש להן אכן חשיבות רבה ואין לזלזל בתרומתן, אבל, מטבע הדברים, עבודת ועדות בין-משרדיות אורכת זמן רב; וכשיש המלצות, החלתן האופרטיבית אף היא מתעכבת. עד שאנו רואים את פריין של ועדות אלו ואת תוצאותיהן החלקיות בלבד, ילדים בני ארבע בתחילת התהליך כבר הגיעו לגיל ארבע-עשרה.
שרים צריכים לדעת לעבוד גם לא דרך ועדות. לנתח מצב, להבליט מוקדים המהווים מכשול ולטפל בכשלים בהחלטות ביצוע מהירות ובטווח זמן קצר. ועדות צריכות להיות מוצר לוואי, לא דרך העבודה המרכזית.
שנית, הגנה לא מוצדקת על תעשייה מקומית, במסווה של הגנה על העובדים. בדיון בטלויזיה שנכחתי בו מול שרון קדמי, הוא טען שקשה לבצע הליכים של הפחתת מכסי מגן, שכן צריך להביא בחשבון את הפגיעה בציבור העובדים באותם מפעלי מזון שייחשפו לתחרות. כתפיסת יסוד זוהי שגיאה; ויתכן כי שגיאה זו מול לחצים של תעשיינים ולחצים של עובדים, היא שמנעה עד היום ממשרד הכלכלה לפתוח את המשק לתחרות אמת בפני הייבוא.
יש להביא בחשבון את האינטרס של העובדים, אבל ההגנה בפועל אינה על העובדים, ההגנה היא על המפעלים מפני חשיפה לתחרות. אם היינו הולכים בדרך חשיבה זו ב-25 השנים האחרונות, כלכלת ישראל היתה עדיין כלכלה מפגרת ובאותו מצב בו היתה בשנת 1985. חשיפת ישראל לתחרות גלובלית היתה אחד מהצעדים המרכזיים שחזקו את הכלכלה ותרמו להתייעלותה. יש לנו הסכמי סחר חופשי עם ארה"ב והאיחוד האירופי, ובנפרד עם עוד 40 מדינות, ובנוסף על כך אף ביצענו הפחתת מכסים חד צדדית של יבוא מהמזרח הרחוק. ברמת המכסים - הכל נחשף, חוץ מתעשיית המזון והחקלאות. ולמרות כל זאת, רמת האבטלה בישראל היא מושא לקנאה כמעט בכל ארצות המערב.
שלישית, תיאומים במקום שינוי מבני. בדו"ח ועדת לנג נאמר שבתחום הייבוא פועלים בישראל לא פחות מ-37 רגולטורים, וכי משרד הכלכלה יתאם בין אותם 37 רגולטורים. עצם החשיבה על תיאום היא שגיאה. רק כדי לתאם בין שני רגולטורים בלבד צריך להשקיע זמן רב. לנסות לתאם בין 37 רגולטורים זו עבודה סיזיפית שאין לה שום סיכוי להצמיח תוצאות של ממש. תיאום בין משרדי ממשלה שלכל אחד מהם יש כוח רגולטורי נפרד הוא הליך ממושך. במקום תאום, צריך להוריד מהמדף כמה רגולטורים ולקבוע סמכות-על אחת שאינה עוסקת בתיאום אלא פועלת בסמכות מלאה בהורדת החלטות מחייבות.
רביעית, התמקדות מופרזת בנעשה בשוק המקומי. ועדות קדמי ולנג אכן פרשו יריעה רחבה כדי לקדם את התחרות בכל הקשור למחירי המזון ומחיר מוצרי הצריכה בישראל, אבל עיקר עיסוקם היה בניסיון ליצור תחרות בין השחקנים בשוק המקומי. זה יכול אמנם להשפיע, אבל לא השפעה דרמטית. גם לחוק המזון, העוסק ביחסים שבין ספק לקמעונאי או הקובע איסורים על צבירת כוח איזורי-גיאוגרפי לרשת קמעונאית אחת, לא יכולה להיות השפעה דרמטית. אנו זקוקים למהלכים הרבה יותר חזקים שישנו את המודעות וייצרו דינמיקה של תחרות.
המהלך המשמעותי ביותר הוא הצבת כל תעשיית המזון וכל המגזר החקלאי בפני תחרות לייבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים. היום, על יבוא שום מוטל מכס בשיעור 340%, ובכל אופן מייבאים שום לישראל. זה צריך להאיר עינינו באשר ליוקר הייצור המקומי. יבוא תפוחי אדמה, מוצר בסיסי לכל הדעות, מחויב במכס של 634% אם הוא מבוצע בחודשים מאי-יוני.
חמישית, סובסידיה לחקלאים במקום חומות מגן דרקוניות. כשאנו ממסים את מוצרי המזון בשיעורי מכס כה גבוהים כמו 170% על יבוא עופות, אנו בעצם מטילים מס על כלל ציבור הצרכנים בישראל, כולל השכבות החלשות. בשל כך, עדיף לעבור לשיטת הסובסידיה הישירה לחקלאי. אם לאחר ביטול מוחלט של כל מכסי המגן על יבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים תינתן סובסידיה ישירה לחקלאי, היא תמומן מתקציב המדינה, ומי שיישא בעול זה יהיו משלמי המסים. בישראל 50% מאלה שיש להם הכנסה אישית לא משלמים מס הכנסה כלל, כך שעול מימון הסובסידיה לחקלאים תוטל רק על אלה המצויים בדרגות המס הגבוהות יותר.
כשאנו שואפים לבצע מהלכים להפחתת מחיר מוצרי המזון יש להציב את הפגיעה בהרבה מאוד ילדים בישראל מול התרומה הנדרשת מאחרים. לא שיטת הפיקוח על המחירים היוצרת סבך של רגולציה, אכיפת חוק ועיוותים תושיע, אלא רק תחרות.
ממשלת ישראל הבאה, לאחר שתיכון, תהיה חייבת להתמודד שוב עם שאלת יוקר המחיה של מוצרי הצריכה בישראל, ובעיקר עם שאלת יוקר המחיה של מוצרי המזון והגידולים החקלאיים. היום, במאבק על קולו של הבוחר, חייבות כל המפלגות להסביר כיצד תשגנה יעד זה.
פורסם בגלובס ב- 29.12.14
