תנו להם רובים
עקב מעשי הטרור הגוברים, ובעיקר מתום מלחמת צוק איתן, החליט השר לביטחון פנים להתחיל בהנהגת מדיניות המקלה על קבלת רישיונות לנשיאת כלי ירייה.
שלא במפתיע וכמעט כתגובת נגד אוטומטית הובעו דעות נגד מדיניות זו ובעיקר על שום החשש שריבוי כלי נשק בקרב הציבור הישראלי יגרום לריבוי תאונות ואף למקרי רצח של בעלים נושאי כלי ירייה את נשותיהם. ביקורת זו נעדרת כל בסיס והיא גם נעדרת איזון בין צרכי ביטחון הפנים שלנו כיום, לבין כללי הזהירות הדקדקניים בהם אנו מחויבים.
אמת, כבסיס וכמדיניות קבע אנו צריכים לשאוף לשינוי אווירה ולצמצום המוטיבציה לבצע מעשי טרור. אלה הן מטרות נכונות ואם אכן נפעל להשגתם תהיה לכך השפעה בעתיד הקרוב והרחוק. אך בינתיים, במציאות בה אנו חיים מתרחשים, בתכיפות מכאיבה, מעשי טבח של טרוריסטים כנגד תושבי המדינה ואנו מחויבים להמעיט את מספר הקורבנות ולהדוף מיידית ככל האפשר מתקפות טרור אלה.
התועלת בעיבוי מספר הנושאים כלי ירייה בישראל, כאמצעי מאבק יעיל בהפחתת מספר קורבנות הטרור, כבר הוכח פעמים רבות בעבר.
במרץ 2008, בישיבת מרכז הרב בירושלים, טרוריסט חמוש ביצע אירוע טרור מחריד. הוא הרג וביצע וידוא הריגה בשמונה נערים, תלמידי הישיבה. רכב סיור של המשטרה הגיע ומימנו יצא שוטר עם רובה ותפס מחסה ליד חומת האבן. הוא לא ירה אפילו ירייה אחת. שני בלשים של המשטרה הגיעו אף הם למקום. הם ירו פנימה, אך לא העזו להיכנס לתוך תחום הישיבה בעוד הטבח נמשך. מי שהציל את המצב היה סרן דוד שפירא, אז קצין צנחנים. הוא נטל את רובהו, לא שעה לאזהרות המשטרה שלא להכנס לתחום הישיבה וחיסל את המחבל. המחבל הגיע מהשכונה הידועה ג'באל מוכאבר. אם היה בספריית מרכז הרב, ולו רק אקדח אחד, היה סיכוי טוב שמספר הקורבנות יהיה קטן יותר.
בבוקר יום ה-18.11.14, הופיעו כידוע שני ערבים צעירים, אף הם משכונת ג'באל מוכאבר, וטבחו במתפללים בבית הכנסת, בשכונת הר נוף, בירושלים. הם עשו זאת עם אקדח וסכיני קצבים. אם היה בבית הכנסת, ולו רק אקדח אחד, הטבח יכול היה להיפסק במהלך ביצועו. לאף אחד מן המתפללים לא הייתה כל יכולת להגן על עצמו.
עקרון ההגנה העצמית הוא עיקרון היסוד עליו נבנתה מדינת ישראל. גם כל שוחרי השלום, התומכים במדיניות מתונה וותרנית כלפי הציבור הפלסטיני, מבינים שללא יכולת צבאית והגנה עצמית, מדינת ישראל לא הייתה קמה. הגנה עצמית אין משמעותה רק ביכולתם של צה"ל, שירותי הביטחון והמשטרה להגן על המדינה, שכן אופי המאבק בטרור הוא שונה בתכלית מאופי ההגנה על המדינה.
אין משטרה בעולם המסוגלת לפרוש שמיכת הגנה שלמה על כל תושב ותושב מפני מתקפות טרור פתאומיות, אם של יחידים או של ארגונים. למשטרה אין יכולת להגן עלינו באופן מוחלט מפני הפשיעה. כאשר אנו מעבים את מספר כלי הנשק בקרב אוכלוסיה אזרחית, בידיהם של אישים כשירים המיומנים בשימוש בכלי נשק, וכאלה יש רבים, אנו מחזקים את יכולתנו להגן מפני מתקפת טרור פתאומית ולמנוע טבח נוסף. זה כבר הוכח בעבר עשרות פעמים.
אסור לנו להתעלם מהמציאות מחמת משאלות לב וביקורת כוללת על מדיניות הממשלה. ואסור שנרשה שתושבי המדינה יהיו לטרף קל בידיהם של טרוריסטים למיניהם.
על שום כך, וברמת דחיפות גבוהה, חשוב מאוד שאלו הכשירים לשאת כלי ירייה והרוצים לקבל רישיון לנשק יקבלו את הרישיון. מהלך כזה, מול המציאות של היום, משתלב נכונה עם זכותו הבסיסית של הפרט להגן על עצמו, על הקרובים לו וגם על הציבור בכלל. ובישראל, עד כמה שזה עצוב, תושבי המדינה נאלצים להגן על עצמם כדי לשמור על חייהם. זה לא המערב הפרוע. זה גרוע מן המערב הפרוע.
אמת, כבסיס וכמדיניות קבע אנו צריכים לשאוף לשינוי אווירה ולצמצום המוטיבציה לבצע מעשי טרור. אלה הן מטרות נכונות ואם אכן נפעל להשגתם תהיה לכך השפעה בעתיד הקרוב והרחוק. אך בינתיים, במציאות בה אנו חיים מתרחשים, בתכיפות מכאיבה, מעשי טבח של טרוריסטים כנגד תושבי המדינה ואנו מחויבים להמעיט את מספר הקורבנות ולהדוף מיידית ככל האפשר מתקפות טרור אלה.
התועלת בעיבוי מספר הנושאים כלי ירייה בישראל, כאמצעי מאבק יעיל בהפחתת מספר קורבנות הטרור, כבר הוכח פעמים רבות בעבר.
במרץ 2008, בישיבת מרכז הרב בירושלים, טרוריסט חמוש ביצע אירוע טרור מחריד. הוא הרג וביצע וידוא הריגה בשמונה נערים, תלמידי הישיבה. רכב סיור של המשטרה הגיע ומימנו יצא שוטר עם רובה ותפס מחסה ליד חומת האבן. הוא לא ירה אפילו ירייה אחת. שני בלשים של המשטרה הגיעו אף הם למקום. הם ירו פנימה, אך לא העזו להיכנס לתוך תחום הישיבה בעוד הטבח נמשך. מי שהציל את המצב היה סרן דוד שפירא, אז קצין צנחנים. הוא נטל את רובהו, לא שעה לאזהרות המשטרה שלא להכנס לתחום הישיבה וחיסל את המחבל. המחבל הגיע מהשכונה הידועה ג'באל מוכאבר. אם היה בספריית מרכז הרב, ולו רק אקדח אחד, היה סיכוי טוב שמספר הקורבנות יהיה קטן יותר.
בבוקר יום ה-18.11.14, הופיעו כידוע שני ערבים צעירים, אף הם משכונת ג'באל מוכאבר, וטבחו במתפללים בבית הכנסת, בשכונת הר נוף, בירושלים. הם עשו זאת עם אקדח וסכיני קצבים. אם היה בבית הכנסת, ולו רק אקדח אחד, הטבח יכול היה להיפסק במהלך ביצועו. לאף אחד מן המתפללים לא הייתה כל יכולת להגן על עצמו.
עקרון ההגנה העצמית הוא עיקרון היסוד עליו נבנתה מדינת ישראל. גם כל שוחרי השלום, התומכים במדיניות מתונה וותרנית כלפי הציבור הפלסטיני, מבינים שללא יכולת צבאית והגנה עצמית, מדינת ישראל לא הייתה קמה. הגנה עצמית אין משמעותה רק ביכולתם של צה"ל, שירותי הביטחון והמשטרה להגן על המדינה, שכן אופי המאבק בטרור הוא שונה בתכלית מאופי ההגנה על המדינה.
אין משטרה בעולם המסוגלת לפרוש שמיכת הגנה שלמה על כל תושב ותושב מפני מתקפות טרור פתאומיות, אם של יחידים או של ארגונים. למשטרה אין יכולת להגן עלינו באופן מוחלט מפני הפשיעה. כאשר אנו מעבים את מספר כלי הנשק בקרב אוכלוסיה אזרחית, בידיהם של אישים כשירים המיומנים בשימוש בכלי נשק, וכאלה יש רבים, אנו מחזקים את יכולתנו להגן מפני מתקפת טרור פתאומית ולמנוע טבח נוסף. זה כבר הוכח בעבר עשרות פעמים.
אסור לנו להתעלם מהמציאות מחמת משאלות לב וביקורת כוללת על מדיניות הממשלה. ואסור שנרשה שתושבי המדינה יהיו לטרף קל בידיהם של טרוריסטים למיניהם.
על שום כך, וברמת דחיפות גבוהה, חשוב מאוד שאלו הכשירים לשאת כלי ירייה והרוצים לקבל רישיון לנשק יקבלו את הרישיון. מהלך כזה, מול המציאות של היום, משתלב נכונה עם זכותו הבסיסית של הפרט להגן על עצמו, על הקרובים לו וגם על הציבור בכלל. ובישראל, עד כמה שזה עצוב, תושבי המדינה נאלצים להגן על עצמם כדי לשמור על חייהם. זה לא המערב הפרוע. זה גרוע מן המערב הפרוע.
מאמר דומה פורסם במעריב 1.12.14
