מודלים להעלאת גיל הפרישה בשיתוף העובדים
משרד האוצר בוחן כבר מספר שנים אפשרויות שונות להעלאת גיל הפרישה. הגירעון המצטבר בקופת הביטוח הלאומי, כשמנגד שיעור בני הגיל השלישי שממשיך לעלות, מחייב בחינת פתרונות יצירתיים.
כוונת משרד האוצר יתכן וראויה, אולם היא עלולה להיתקל בקושי ציבורי עצום. ארגוני העובדים ובייחוד ארגוני הנשים, יתנגדו בתוקף להעלאת גיל הפרישה. לראייה, כבר בשנת 2011 ועדת העבודה של הכנסת התנגדה להעלאת גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64, למרות המלצות הועדה הציבורית שהקים שר האוצר דאז. משכך, הפתרון להעלאת גיל הפרישה הינו רק בשיתוף העובדים, ולא כמהלך חד צדדי, שהעובדים רואים בו כנטל נוסף על כתפיהם. העובדים עשויים להסכים להעלאת גיל הפרישה, רק כאשר זאת מגיעה כ"עסקת חבילה", בה הם מתוגמלים על הפגיעה מדחיית גיל הפרישה. בכדי למצוא פתרונות בשיתוף העובדים, הרי שקודם עלינו להבין את שורש הבעיה. סוגיית העלייה בתוחלת החיים מטרידה לא רק את מדינת ישראל, אלא מדינות רבות בעולם. יחס תלות של אנשים עובדים לפנסיונרים יורד בהתמדה, לא רק בגלל עליית תוחלת החיים, אלא גם בשל הירידה בשיעור הילודה.
כיום אוכלוסיית ישראל מתפלגת לכ-44% שהם בני מתחת לגיל 24 (שרובם אינם עובדים), כ-46% הם בני 64-25 שהם בגיל העבודה, וכ-10% שהם בני 65 ומעלה. על-פי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2060 תעמוד אוכלוסיית ישראל על כ-41% בני מתחת לגיל 24, כ-42% בני 64-25, וכ-17% בני 65 ומעלה. ניתן לראות כי קבוצת האנשים בגיל העבודה מצטמצמת, והיא נושאת על כתפיה את קבוצת הצעירים והמבוגרים שאינם עובדים שהולכת ומתרחבת. בנוסף, שיעור ההשתתפות בעבודה בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המערבי, בייחוד בקרב חרדים וערבים.
בנוסף, לא רק שתוחלת החיים עלתה, אלא גם תקופת העבודה התקצרה. אם בעבר אנשים עבדו 45-40 שנה, הרי שכיום תקופת העבודה התקצרה ל-30 עד 35 שנים בממוצע. ראשית, בישראל צעירים בני 18 יוצאים לשירות צבאי ולאחריו מעדיפים ללמוד ולטייל בעולם טרם פיתוח קריירה. כמו כן, בניגוד לעבר שאנשים עבדו באותו מקום עבודה ברצף במרבית שנותיהם, הרי שישנה כיום מגמה של תחלופה במקומות העבודה, ובין לבין מקום עבודה, אנשים לא רק שאינם חוסכים, אלא אף צורכים מחסכונותיהם, מה שמקטין עוד יותר את שיעור החיסכון הפנסיוני שיעמוד להם בגיל פרישה.
גם שיעור החיסכון במגמת ירידה, לאור עליה ביוקר המחיה משפחות רבות נאלצות להוציא את הכנסתם הפנויה למימון יומיומי, ופחות מופנה לחיסכון. מנתוני בנק ישראל עולה, כי שיעור החיסכון הלאומי הנקי של אזרחי ישראל ירד מ-8.4% בשנת 1995, ל-6.7% בשנת 2010. על פניו נראה כי מדובר בשברי אחוזים, אך בעוד שהמשק צמח, שיעור החיסכון ירד.
כל הממצאים מצביעים על רציונל אחד ברור, שחובה להעלות את תקופת העבודה, כדי שאדם יחסוך יותר, ויוכל להתכלכל בכבוד בשארית ימיו. מחד, יש להתאים את גיל הפרישה למציאות בה אנו חיים כיום. אך מאידך, יש לתת לעובד תמורה מתאימה עבור העלאת גיל הפרישה. תוכנית להעלאת גיל הפרישה שיש בה רק "מקל" בלי "גזר", לא תצליח לעבור בדעת הקהל הציבורית, כל שעליה להיות מלווה בצעדים נוספים.
כיום קצבת הזקנה הבסיסית מהמוסד לביטוח לאומי עומדת על כ-1,500 ₪ ועליה ישנן תוספות וותק שנות עבודה, תוספת תלויים, תוספת גיל וכדומה. בנוסף, במידה ולאדם ישנה הכנסה בגיל פרישה, הרי שהוא יכול לדחות את קבלת קצבת הזקנה, ובתמורה יקבל תוספת דחיית קצבה בשיעור של 5% לשנה, עד למקסימום דחייה של 5 שנים. על פניו נראה כי משתלם לדחות ב-5 שנים את מועד קבלת הקצבה מביטוח לאומי, תמורה תוספת של 25% על הקצבה, אולם היוון הסכומים מראה כי מדובר בעסקה לא משתלמת עבור מרבית העובדים, בייחוד מי שלא יאריך ימים.
משכך, יש לקבוע תוספת דחיית קצבה בשיעור 5% לכל שנה עבור מי שממשיך לעבוד מעל גיל 65, ותוספת של 10% למי שממשיך לעבוד מעל גיל 70, וזאת עד גיל 75 שאז הוא מקבלה בכל מקרה. כמו כן, עובד שנכנס למסלול של דחיית הקצבה, יזכה בלפחות 120 קצבאות, ואם לא יאריך בימים, הרי שאת יתרת הקצבה יקבלו יורשיו. אמנם יש בהצעה עלות תקציבית, אך אם רוצים לקבל תמיכה ציבורית ופרלמנטרית להעלאת גיל הפרישה, הרי שיש לתת תגמול מתאים בתמורה.
אולם לא כולם יכולים לעבוד עד גיל 70-75, כך יש לאפשר למי שעוסקים במקצועות שוחקים או קשים פיזית, לפרוש כבר בגיל 65 ואפילו בגיל 60, תוך תשלום קצבת זקנה נמוכה יותר.
במקביל, בכדי שלא נמצא עצמנו בתופעה של מבוגרים מובטלים, או צעירים שלא מצליחים להשתלב במעגל העבודה, נדרשת תוכנית הכשרה מקצועית לשילוב האזרחים במעגל העבודה. באותה המידה להוביל לשילוב אוכלוסיות שאינן מועסקות כיום במעגל העבודה.
בנוסף, יש לעודד את הציבור להגדיל את בסיס החיסכון. אמנם שיעור ההכנסה הפנויה נמוכה, לאור יוקר המחייה. אולם, ניתן להפנות מקורות נוספים לחיסכון, כגון הפקדת ימי חופשה וימי מחלה לא מנוצלים לחיסכון הפנסיוני. הגבלת האפשרות למשיכת פיצויי פיטורין במעבר בין מקומות עבודה. הפקדת החזרי מס ואף העברת קצבת הילדים ישירות לחיסכון. יש להפריש גם לחיילי חובה הפרשות פנסיוניות, בכדי שאלו ייצאו לחיים האזרחיים עם בסיס חיסכון ראשוני. קידום תוכניות לחיסכון הוני וחיסכון לפי מעגל חיים, שבהם האזרח יכול לחסוך בשנה אחת יותר, על חשבון שנים אחרות בהן חסך פחות.
תוכנית כוללת להעלאת גיל הפרישה, כשצידה תמריצים כלכליים, עשויה לקבל האהדה ציבורית ופרלמנטארית. מחד, יש לתוכנית כזאת עלויות תקציביות, אך בראייה כוללת, היא משתלמת למשק.
כיום אוכלוסיית ישראל מתפלגת לכ-44% שהם בני מתחת לגיל 24 (שרובם אינם עובדים), כ-46% הם בני 64-25 שהם בגיל העבודה, וכ-10% שהם בני 65 ומעלה. על-פי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2060 תעמוד אוכלוסיית ישראל על כ-41% בני מתחת לגיל 24, כ-42% בני 64-25, וכ-17% בני 65 ומעלה. ניתן לראות כי קבוצת האנשים בגיל העבודה מצטמצמת, והיא נושאת על כתפיה את קבוצת הצעירים והמבוגרים שאינם עובדים שהולכת ומתרחבת. בנוסף, שיעור ההשתתפות בעבודה בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המערבי, בייחוד בקרב חרדים וערבים.
בנוסף, לא רק שתוחלת החיים עלתה, אלא גם תקופת העבודה התקצרה. אם בעבר אנשים עבדו 45-40 שנה, הרי שכיום תקופת העבודה התקצרה ל-30 עד 35 שנים בממוצע. ראשית, בישראל צעירים בני 18 יוצאים לשירות צבאי ולאחריו מעדיפים ללמוד ולטייל בעולם טרם פיתוח קריירה. כמו כן, בניגוד לעבר שאנשים עבדו באותו מקום עבודה ברצף במרבית שנותיהם, הרי שישנה כיום מגמה של תחלופה במקומות העבודה, ובין לבין מקום עבודה, אנשים לא רק שאינם חוסכים, אלא אף צורכים מחסכונותיהם, מה שמקטין עוד יותר את שיעור החיסכון הפנסיוני שיעמוד להם בגיל פרישה.
גם שיעור החיסכון במגמת ירידה, לאור עליה ביוקר המחיה משפחות רבות נאלצות להוציא את הכנסתם הפנויה למימון יומיומי, ופחות מופנה לחיסכון. מנתוני בנק ישראל עולה, כי שיעור החיסכון הלאומי הנקי של אזרחי ישראל ירד מ-8.4% בשנת 1995, ל-6.7% בשנת 2010. על פניו נראה כי מדובר בשברי אחוזים, אך בעוד שהמשק צמח, שיעור החיסכון ירד.
כל הממצאים מצביעים על רציונל אחד ברור, שחובה להעלות את תקופת העבודה, כדי שאדם יחסוך יותר, ויוכל להתכלכל בכבוד בשארית ימיו. מחד, יש להתאים את גיל הפרישה למציאות בה אנו חיים כיום. אך מאידך, יש לתת לעובד תמורה מתאימה עבור העלאת גיל הפרישה. תוכנית להעלאת גיל הפרישה שיש בה רק "מקל" בלי "גזר", לא תצליח לעבור בדעת הקהל הציבורית, כל שעליה להיות מלווה בצעדים נוספים.
כיום קצבת הזקנה הבסיסית מהמוסד לביטוח לאומי עומדת על כ-1,500 ₪ ועליה ישנן תוספות וותק שנות עבודה, תוספת תלויים, תוספת גיל וכדומה. בנוסף, במידה ולאדם ישנה הכנסה בגיל פרישה, הרי שהוא יכול לדחות את קבלת קצבת הזקנה, ובתמורה יקבל תוספת דחיית קצבה בשיעור של 5% לשנה, עד למקסימום דחייה של 5 שנים. על פניו נראה כי משתלם לדחות ב-5 שנים את מועד קבלת הקצבה מביטוח לאומי, תמורה תוספת של 25% על הקצבה, אולם היוון הסכומים מראה כי מדובר בעסקה לא משתלמת עבור מרבית העובדים, בייחוד מי שלא יאריך ימים.
משכך, יש לקבוע תוספת דחיית קצבה בשיעור 5% לכל שנה עבור מי שממשיך לעבוד מעל גיל 65, ותוספת של 10% למי שממשיך לעבוד מעל גיל 70, וזאת עד גיל 75 שאז הוא מקבלה בכל מקרה. כמו כן, עובד שנכנס למסלול של דחיית הקצבה, יזכה בלפחות 120 קצבאות, ואם לא יאריך בימים, הרי שאת יתרת הקצבה יקבלו יורשיו. אמנם יש בהצעה עלות תקציבית, אך אם רוצים לקבל תמיכה ציבורית ופרלמנטרית להעלאת גיל הפרישה, הרי שיש לתת תגמול מתאים בתמורה.
אולם לא כולם יכולים לעבוד עד גיל 70-75, כך יש לאפשר למי שעוסקים במקצועות שוחקים או קשים פיזית, לפרוש כבר בגיל 65 ואפילו בגיל 60, תוך תשלום קצבת זקנה נמוכה יותר.
במקביל, בכדי שלא נמצא עצמנו בתופעה של מבוגרים מובטלים, או צעירים שלא מצליחים להשתלב במעגל העבודה, נדרשת תוכנית הכשרה מקצועית לשילוב האזרחים במעגל העבודה. באותה המידה להוביל לשילוב אוכלוסיות שאינן מועסקות כיום במעגל העבודה.
בנוסף, יש לעודד את הציבור להגדיל את בסיס החיסכון. אמנם שיעור ההכנסה הפנויה נמוכה, לאור יוקר המחייה. אולם, ניתן להפנות מקורות נוספים לחיסכון, כגון הפקדת ימי חופשה וימי מחלה לא מנוצלים לחיסכון הפנסיוני. הגבלת האפשרות למשיכת פיצויי פיטורין במעבר בין מקומות עבודה. הפקדת החזרי מס ואף העברת קצבת הילדים ישירות לחיסכון. יש להפריש גם לחיילי חובה הפרשות פנסיוניות, בכדי שאלו ייצאו לחיים האזרחיים עם בסיס חיסכון ראשוני. קידום תוכניות לחיסכון הוני וחיסכון לפי מעגל חיים, שבהם האזרח יכול לחסוך בשנה אחת יותר, על חשבון שנים אחרות בהן חסך פחות.
תוכנית כוללת להעלאת גיל הפרישה, כשצידה תמריצים כלכליים, עשויה לקבל האהדה ציבורית ופרלמנטארית. מחד, יש לתוכנית כזאת עלויות תקציביות, אך בראייה כוללת, היא משתלמת למשק.
מאמר דומה פורסם בהארץ ב-29.10.14
