מי צריך לממן את הכנת התקנים הישראליים?

באופן כללי ניתן להגדיר כתקן (standard) מסמך שבו מפורטות דרישות טכניות החלות על מוצר כדי שיתאים ליעודו.

התקן מתייחס לתכונות שעל המוצר לעמוד בהן, כגון: מבנה, תפעול, תהליך ייצור, התקנה, סימון, אריזה ועוד(קיימים גם תקנים שאינם מתייחסים למוצרים אלא להיבטים כגון: כללי תכן, שיטות בדיקה, הגדרות מונחים ועוד).

התקנים הישראליים מתפרסמים בלעדית על ידי מכון התקנים הישראלי.

חוק התקנים, התשי"ג - 1953, קובע בסעיף 6 - תקן, כי מכון התקנים הישראלי והוא בלבד רשאי לקבוע מיפרט או כללים טכניים של תהליך עבודה, לרבות הגדרות טכניות, כתקן ישראלי, כי הוא יכול לפרסם כל תקן בדרך הנראית לו והודעה על קביעת תקן תפורסם ברשומות.

מכון התקנים הישראלי הינו תאגיד ממלכתי הפועל על פי הסמכויות שהעניק לו חוק התקנים משנת 1953 ותיקונים לחוק זה שנעשו במהלך השנים.

הכנת התקנים בארץ נעשית במכון התקנים הישראלי, בועדות תקינה(ועדות טכניות, ועדות מומחים וועדות תקינה מרכזיות) לפי - כללי התקנים(עיבוד תקנים ישראליים), התשנ"א - 1991, שפורסמו על ידי המכון ואושרו על ידי שר התמ"ת (היום שר הכלכלה).

תקני רשות או חובה

תקן ישראלי - את התקנים בארץ מכינים בועדות תקינה במכון התקנים הישראלי ומנכ"ל המכון רשאי לפרסם אותם ברשומות כתקנים ישראליים. תקנים שפורסמו ברשומות על ידי מנכ"ל מכון התקנים כתקנים ישראליים הם תקנים וולונטריים.

תקן רשמי - שר הכלכלה, לאחר התיעצות עם הגורמים הנוגעים בדבר(גם עם איגוד לשכות המסחר) רשאי להכריז, באמצעות הודעה ברשומות, על תקן מסוים, כולו או חלקו, כעל תקן ישראלי רשמי, אם לדעתו הדבר דרוש להשגת אחת מהמטרות הבאות: שמירה על בריאות הציבור, שמירה על בטיחות הציבור, הגנה על איכות הסביבה, אספקת מידע..., הבטחת תאימות או חליפיות של מוצרים, מניעת נזק כלכלי משמעותי... (בתחום חומרי בניה).

מוצר שהתקן החל עליו הוכרז כרשמי, אין לייצרו, לייבאו, למכרו או להשתמש בו בעבודה כלשהי.... אלא אם התאימו המוצר או תהליך העבודה לדרישות התקן הרשמי.

מי צריך לממן את הכנת התקנים הישראליים?

פעילות התקינה במכון התקנים ממומנת במידה קטנה יחסית מתקציב המדינה ובשנים האחרונות מימון זה הוגדל במטרה לגרום למכון התקנים להאיץ את התהליך של אימוץ תקינה בינלאומית, כמתחייב מהוראות חוק התקנים. תהליך זה מוכר בשם "ישור קו" בתקינה הישראלית.

לאחרונה נערך דיון בפורום בכיר של מכון התקנים הישראלי(ועדת התיאום) ועל פי בקשת הנהלת המכון המשתתפים, שברובם הם יו"רים של ועדות תקינה מרכזיות, התבקשו לדון בשאלה כיצד על המכון לממן את הכנת התקנים הישראליים ולהציע מודל מימון.

המכון הציג למשתתפים דוגמאות של גופי תקינה בעולם וצורת מימון הכנת התקינה על ידם, ממקורות כגון: מימון ממשלתי, דמי מינוי של בעלי עניין המשתתפים בהנהגת הארגון וחברים בועדות תקינה(pay to play), מכירת תקנים, מתן שירותים, שירותי יעוץ והדרכה ועוד.

במכון התקנים הבינו כי בארץ לא ניתן לדרוש שהמשתתפים בתהליך התקינה ישלמו "אגרה" למכון עבור זכות ההשתתפות בתהליך התקינה אך נבחנו דרכים אחרות להגדלת הכנסות המכון לצורך מימון הכנת התקנים.

כותב מאמר זה הציע להנהלת המכון לדרוש מגופים ממשלתיים ורגולטורים, שלהם עניין בתקנים מסוימים, שיממנו או יגדילו את המימון שלהם עבור הכנת אותם תקנים. ההצעה התייחסה לתקנים ישראליים רשמיים וגם לתקנים ישראליים וולונטריים אך הם הופכים למחייבים על ידי הזכרתם בחקיקה של אותם משרדי ממשלה או על ידי הזכרתם בתקנים ישראליים רשמיים, ההופכים למחייבים גם את התקנים הישראליים שלא פורסמו כרשמיים. לדוגמא, את פרסומם של מאות התקנים הישראליים בנושא המזון, ותחזוקתם במכון של תקנים אלה, על משרד הבריאות לממן כי הוא זה שמחייב עמידה באותם תקנים.

גם התקן הישראלי הלא רשמי 5452 - בדיקות מוצרים הבאים במגע עם מי שתיה, מחייב עמידה בו של מוצרים רבים מאוד מאחר והוא מוזכר במספר תקנים ישראליים רשמיים ובתקנות שפורסמו על ידי משרד הבריאות.

צוין על ידי משתתף בדיון כי למכון התקנים הישראלי הכנסות משמעותיות מבדיקות התקן הנעשות על ידי המכון, חלקן באופן בלעדי, על בסיס התקנים הישראליים המתפרסמים על ידו ויש להתייחס כמקשה אחת לשני ההיבטים - פרסום תקנים ובדיקות תקן של המכון, תמורת תשלום, על בסיס אותם תקנים.