בתי הדין לעבודה דואגים לאינטרסים של קומץ עובדים ולא לזכויותיהם
באיזושהי נקודת זמן, ועדיף כי לא במבט לאחור, נצטרך כולנו להתעמק טוב יותר בשאלה כיצד קורה שבתי דין לעבודה, האמורים להגן הן על זכויות העובדים והן על האינטרסים של הציבור הרחב, הופכים להיות אלה אשר ברמת תכיפות גבוהה פועלים נגד הציבור הרחב; יוצרים שני מעמדות נבדלים של עובדים בישראל; ועולים אף מיליארדים לתקציב המדינה, וכל זאת רק על מנת להגן על האינטרסים של קומץ עובדים בישראל. ולא חלילה על קומץ עובדים חלשים, אלא דווקא על קומץ עובדים החזקים ביותר בישראל.
תוצאות אלה המצוינות לעיל הן פרי ההחלטות שקיבלו לאחרונה בתי דין לעבודה, כולל בית הדין הארצי לעבודה, בקשר לשינוי המבני בנמלי הים בישראל ולפיתוח מערכות ייצור החשמל.
מאחר והנחת הייסוד היא שבתי הדין לעבודה אינם מעוניינים להפלות בין קבוצות עובדים במשק, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהם טרם השכילו להבין את ההבדל בין אינטרסים של עובדים לבין זכויות של עובדים.
לעובדים בנמלי הים יש אינטרס ברור שלא יוקמו רציפי או נמלי-ים חדשים שיהיו ברי תחרות במתן שירותים לנמלים בהם הם מועסקים היום. לעובדי חברת החשמל יש אינטרס ברור שלא יהיו חברות פרטיות וגורמים פרטיים המשקיעים ישירות בגידול כוח ייצור החשמל בישראל, וכי כל ההשקעות בייצור חשמל תעשינה רק על ידי חברת החשמל. האינטרס שלהם הוא לשמור על מעמדם המונופולי.
אלה הם אינטרסים ברורים, אבל אין הם זכויות. לשום עובדים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, כמו נמלי-ים, חברת החשמל או מונופולים אחרים, מעולם לא הוענקה הזכות ואין להם זכות מוקנית שהם ימשיכו לעבוד במקום עבודה ששירותיו לא יוצבו בפני תחרות של נותני שירותים אחרים.
בכל העולם החופשי, להוציא אולי משטרים אבסולוטיים, אין לאף עובד זכות מוקנית שמקום העבודה שלו לא יוצב בפני תחרות מול מקום עבודה אחר. אולם דומה שבתי הדין לעבודה לא השכילו להבין זאת. כל חברה במגזר הפרטי עשויה להיות חשופה לתחרות מול חברה אחרת, וכל העובדים באותה חברה עשויים אף הם להיות חשופים לתחרות בפני חברות אחרות, וכשנוצרת תחרות, לא עולה על דעתו של אף אדם כי החברה בשירותה הם עובדים חייבת להם פיצוי. ההפך, הם נדרשים לעבודה מאומצת יותר. עצם קיומה של תחרות זהו אינטרס כלכלי וציבורי ראשון במעלה. אנו רוצים למנוע מונופולים המכתיבים מחירים.
אולם מסתבר שכאשר רוצים ליצור תחרות לחברה שהיא בבעלות המדינה ושנכסיה הם נכסי המדינה, בתי הדין לעבודה מונעים זאת, מתוך תזה בסיסית שהם מגנים על זכויות העובדים. בעוד שבפועל הם מגנים על האינטרסים של קומץ עובדים, המצויים בהתנגשות חזיתית מול האינטרסים של הציבור הרחב.
יאמר, שונה המצב במידת מה בין הקמת נמלי-ים חדשים לבין פיתוח כושר הייצור בחברת החשמל. אשר לנמלי הים החדשים, בית הדין הארצי לעבודה אינו מעכב את פיתוחם, אבל הוא מציב למדינה תנאים שיעלו לכולנו הרבה מיליארדים, ללא כל הצדקה עניינית; רק על שום שהוא סבור כי לעובדים במונופולים של המדינה זכויות יתר לעומת כלל העובדים.
חמור יותר הוא המצב בכל הנוגע לפיתוח כושר הייצור של חשמל בישראל. במקרה זה בית הדין האזורי לעבודה בחיפה יוצר את הרושם שהוא ממש שבוי בידי עובדי חברת החשמל ומקבל החלטות תמוהות, כגון חיובה של חברת החשמל לחבר את רשת החשמל הארצית לתחנת כוח חדשה, כך שניתן יהיה לנתק בכל זמן בעתיד את תחנת הכוח החדשה מרשת הייצור הארצית, ובכך להניח "חרב דימוקלס" דרך קבע מעל ראשה של המדינה. מעשה תמוה אף יותר, אם נשתמש בלשון המעטה, הוא החלטה מאוד לא שיפוטית הקובעת בצורה כללית ומעורפלת שאסור למדינה לעשות מעשה הפוגע במעמדה של חברת החשמל.
האם בית הדין לא מבין שהחברה עצמה היא נכס של המדינה ונכס של הציבור כולו, להבדיל מהאינטרסים של עובדי החברה? מאימתי כשעוסקים בזכויות של עובדים, צריך לבצר את מעמדו המונופולי של המונופול המוחלט בו הם עובדים. אין תקדים לכך בעולם כולו. ולא רק זאת, לאחר שההחלטה כאמור יוצרת מבוכה בכל מערכות השלטון, בית הדין אף מסרב להסביר ולפרש את תוכן החלטתו התמוהה.
כאן, לא רק שלא עושים את האבחנה בין אינטרסים ובין זכויות, אלא שכבר משתבשת האבחנה בין הבעלות על חברה לבין מה שנראה לבית הדין האזורי לעבודה כזכויות נצחיות המוענקות לעובדים במונופולים שבבעלות המדינה. זכויות שכלל אינן קיימות, שכן לאף עובד בעולם כולו אין את הזכות שמקום העבודה שלו לא ייחשף לתחרות מול מקומות עבודה אחרים.
מאחר והנחת הייסוד היא שבתי הדין לעבודה אינם מעוניינים להפלות בין קבוצות עובדים במשק, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהם טרם השכילו להבין את ההבדל בין אינטרסים של עובדים לבין זכויות של עובדים.
לעובדים בנמלי הים יש אינטרס ברור שלא יוקמו רציפי או נמלי-ים חדשים שיהיו ברי תחרות במתן שירותים לנמלים בהם הם מועסקים היום. לעובדי חברת החשמל יש אינטרס ברור שלא יהיו חברות פרטיות וגורמים פרטיים המשקיעים ישירות בגידול כוח ייצור החשמל בישראל, וכי כל ההשקעות בייצור חשמל תעשינה רק על ידי חברת החשמל. האינטרס שלהם הוא לשמור על מעמדם המונופולי.
אלה הם אינטרסים ברורים, אבל אין הם זכויות. לשום עובדים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, כמו נמלי-ים, חברת החשמל או מונופולים אחרים, מעולם לא הוענקה הזכות ואין להם זכות מוקנית שהם ימשיכו לעבוד במקום עבודה ששירותיו לא יוצבו בפני תחרות של נותני שירותים אחרים.
בכל העולם החופשי, להוציא אולי משטרים אבסולוטיים, אין לאף עובד זכות מוקנית שמקום העבודה שלו לא יוצב בפני תחרות מול מקום עבודה אחר. אולם דומה שבתי הדין לעבודה לא השכילו להבין זאת. כל חברה במגזר הפרטי עשויה להיות חשופה לתחרות מול חברה אחרת, וכל העובדים באותה חברה עשויים אף הם להיות חשופים לתחרות בפני חברות אחרות, וכשנוצרת תחרות, לא עולה על דעתו של אף אדם כי החברה בשירותה הם עובדים חייבת להם פיצוי. ההפך, הם נדרשים לעבודה מאומצת יותר. עצם קיומה של תחרות זהו אינטרס כלכלי וציבורי ראשון במעלה. אנו רוצים למנוע מונופולים המכתיבים מחירים.
אולם מסתבר שכאשר רוצים ליצור תחרות לחברה שהיא בבעלות המדינה ושנכסיה הם נכסי המדינה, בתי הדין לעבודה מונעים זאת, מתוך תזה בסיסית שהם מגנים על זכויות העובדים. בעוד שבפועל הם מגנים על האינטרסים של קומץ עובדים, המצויים בהתנגשות חזיתית מול האינטרסים של הציבור הרחב.
יאמר, שונה המצב במידת מה בין הקמת נמלי-ים חדשים לבין פיתוח כושר הייצור בחברת החשמל. אשר לנמלי הים החדשים, בית הדין הארצי לעבודה אינו מעכב את פיתוחם, אבל הוא מציב למדינה תנאים שיעלו לכולנו הרבה מיליארדים, ללא כל הצדקה עניינית; רק על שום שהוא סבור כי לעובדים במונופולים של המדינה זכויות יתר לעומת כלל העובדים.
חמור יותר הוא המצב בכל הנוגע לפיתוח כושר הייצור של חשמל בישראל. במקרה זה בית הדין האזורי לעבודה בחיפה יוצר את הרושם שהוא ממש שבוי בידי עובדי חברת החשמל ומקבל החלטות תמוהות, כגון חיובה של חברת החשמל לחבר את רשת החשמל הארצית לתחנת כוח חדשה, כך שניתן יהיה לנתק בכל זמן בעתיד את תחנת הכוח החדשה מרשת הייצור הארצית, ובכך להניח "חרב דימוקלס" דרך קבע מעל ראשה של המדינה. מעשה תמוה אף יותר, אם נשתמש בלשון המעטה, הוא החלטה מאוד לא שיפוטית הקובעת בצורה כללית ומעורפלת שאסור למדינה לעשות מעשה הפוגע במעמדה של חברת החשמל.
האם בית הדין לא מבין שהחברה עצמה היא נכס של המדינה ונכס של הציבור כולו, להבדיל מהאינטרסים של עובדי החברה? מאימתי כשעוסקים בזכויות של עובדים, צריך לבצר את מעמדו המונופולי של המונופול המוחלט בו הם עובדים. אין תקדים לכך בעולם כולו. ולא רק זאת, לאחר שההחלטה כאמור יוצרת מבוכה בכל מערכות השלטון, בית הדין אף מסרב להסביר ולפרש את תוכן החלטתו התמוהה.
כאן, לא רק שלא עושים את האבחנה בין אינטרסים ובין זכויות, אלא שכבר משתבשת האבחנה בין הבעלות על חברה לבין מה שנראה לבית הדין האזורי לעבודה כזכויות נצחיות המוענקות לעובדים במונופולים שבבעלות המדינה. זכויות שכלל אינן קיימות, שכן לאף עובד בעולם כולו אין את הזכות שמקום העבודה שלו לא ייחשף לתחרות מול מקומות עבודה אחרים.
