על המשפט המרגיז בעניין ההחלטה על מע"מ 0%
כשקראתי את התבטאויותיו של עו"ד אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי בממשלה, בוועדה לענייני ביקורת המדינה, חשתי אי נוחות רבה ותחושה עמוקה שמשהו השתבש באיזון במערכת היחסים שצריכה להתקיים בין הפקידות לנבחרי הציבור.
התבטאויות כגון "איננו מסכימים לעמדת שר האוצר שצריך לתת העדפה מוחלטת ליוצאי צבא", כפי שנאמרו לקהל המשתתפים בישיבת הוועדה לביקורת המדינה, הם לא רק עניין שבסגנון. שכן, מה שקובע את הסגנון ומעצבו זוהי בדרך כלל גישתו הבסיסית של הדובר.
כנסת ישראל המייצגת את נבחרי העם אינה כפופה לחוות דעתו של אף יועץ משפטי. לא יועצים משפטיים המצויים בתוכה ואף לא יועצים משפטיים או פקידות בכירה של משרד המשפטים. היועצים חייבים אמנם להביע את דעתם במסגרת של דיון שיש בו היבטים משפטיים, אבל שום יועץ משפטי במדינת ישראל אינו יכול לקבוע איזה חוק תחוקק כנסת ישראל ועל פי איזה תכנים.
עו"ד ליכט אמר, בזו הלשון: "איננו מסכימים לעמדת שר האוצר, שצריך לתת העדפה מוחלטת ליוצאי צבא", ייתכן מנימוקים חוקתיים או מנימוקים אחרים, אולם הוא חייב להבין שכאשר הוא מתבטא כך, הוא חורג מתחומי סמכותו, וההכרעה היא של כנסת ישראל ולא של פקידות משרד המשפטים. ישנם רק שני מוסדות במדינת ישראל המוסמכים להחליט אם חוק כלשהו הינו חוקתי או בלתי חוקתי, ואלה הם כנסת ישראל וביהמ"ש העליון.
חוק היסוד כבוד האדם וחירותו עיצב את התפיסה החוקתית של ישראל על פיה ניתן לביהמ"ש העליון כוח הבקרה השיפוטית על חוקי הכנסת. החוק מגדיר את זכויות היסוד שאפשר לגרוע מהן רק על פי המבחנים הקבועים בחוק זה. אלא שמעבר לרשימת הזכויות היסוד הספציפיות, יש מסגרת של פרשנות רחבה יותר. כאן אנו נמצאים בתחום הפרשנות הרחב ולא בתחום ההגדרה הספציפית של הזכויות.
מתן העדפה מוחלטת ברכישת דירות ליוצאי צבא שהקדישו 3 שנים מחייהם לשירות הצבאי ולאחר מכן תקופה ארוכה מאוד במילואים, ולפעמים תוך תנאי קיום קשים וסיכון חייהם, היא בעיני מאוד חוקתית, ומהווה פיצוי חלקי בלבד לעוול אי-חוקתי, אשר, משום מה, אנו מאמצים ללא מוסר כליות משפטי נוקב. אולם גם דעתי האישית אינה הקובעת.
ביטוי כמו "פטור ממע"מ עד 600,000 ש"ח לא יהיה", בסגנון כה החלטי, מעיד על שיבוש מוחלט של גבולות סמכות הפקידות לעומת הסמכות והאחריות של נבחרי הציבור. נושא משרה, ויהיה בכיר ככל האפשר, לא יכול להצהיר כי חקיקה לא תהיה, שכן הוא לא זה שנבחר על ידי הציבור לעצב את התכנים של חוקי מדינת ישראל.
כנראה ומתפתחת תופעה דו-כיוונית מסוכנת: מצד אחד כוח רב מדי המוענק ליועצים המשפטיים, לעומת צמצום שיקול הדעת של נבחרי הציבור והתבטלות בפני חוות דעת משפטיות. אין זה עניינו של משרד המשפטים לקבוע מה המחיר המרבי של דירה אשר בגינה יינתן פטור ממע"מ לאלה שלא שירתו בצבא, ואין הוא צריך להיות מעורב בשיקולים כלכליים של רמות מחירים. נושאים אלה הם באחריותם של משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון, ואם הם אמורים לקבל ביטוי בחקיקה, הם גם עוברים לאחריותה של הכנסת.
אין בכל האמור לעיל כאילו לרמוז שיועצים משפטיים אינם צריכים לבטא את מיטב דעתם המשפטית. אנו חיים במדינת חוק, והשאלה המרכזית היא שאלה של איזון. אולם כמדובר בהליך חקיקתי, האחריות המלאה מוטלת קודם כל על הממשלה ועל הכנסת, וההחלטה מה חוקתי ומה לא חוקתי נתונה לשיקול דעתם, תוך שימוש בכל חוות הדעת שעמדו בפניהם. ההכרעה הסופית אם חוקיותו של חוק מותקפת היא רק ברשותו של ביהמ"ש העליון.
·עו"ד אוריאל לין, כותב המאמר, כיהן בעבר כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת.
כנסת ישראל המייצגת את נבחרי העם אינה כפופה לחוות דעתו של אף יועץ משפטי. לא יועצים משפטיים המצויים בתוכה ואף לא יועצים משפטיים או פקידות בכירה של משרד המשפטים. היועצים חייבים אמנם להביע את דעתם במסגרת של דיון שיש בו היבטים משפטיים, אבל שום יועץ משפטי במדינת ישראל אינו יכול לקבוע איזה חוק תחוקק כנסת ישראל ועל פי איזה תכנים.
עו"ד ליכט אמר, בזו הלשון: "איננו מסכימים לעמדת שר האוצר, שצריך לתת העדפה מוחלטת ליוצאי צבא", ייתכן מנימוקים חוקתיים או מנימוקים אחרים, אולם הוא חייב להבין שכאשר הוא מתבטא כך, הוא חורג מתחומי סמכותו, וההכרעה היא של כנסת ישראל ולא של פקידות משרד המשפטים. ישנם רק שני מוסדות במדינת ישראל המוסמכים להחליט אם חוק כלשהו הינו חוקתי או בלתי חוקתי, ואלה הם כנסת ישראל וביהמ"ש העליון.
חוק היסוד כבוד האדם וחירותו עיצב את התפיסה החוקתית של ישראל על פיה ניתן לביהמ"ש העליון כוח הבקרה השיפוטית על חוקי הכנסת. החוק מגדיר את זכויות היסוד שאפשר לגרוע מהן רק על פי המבחנים הקבועים בחוק זה. אלא שמעבר לרשימת הזכויות היסוד הספציפיות, יש מסגרת של פרשנות רחבה יותר. כאן אנו נמצאים בתחום הפרשנות הרחב ולא בתחום ההגדרה הספציפית של הזכויות.
מתן העדפה מוחלטת ברכישת דירות ליוצאי צבא שהקדישו 3 שנים מחייהם לשירות הצבאי ולאחר מכן תקופה ארוכה מאוד במילואים, ולפעמים תוך תנאי קיום קשים וסיכון חייהם, היא בעיני מאוד חוקתית, ומהווה פיצוי חלקי בלבד לעוול אי-חוקתי, אשר, משום מה, אנו מאמצים ללא מוסר כליות משפטי נוקב. אולם גם דעתי האישית אינה הקובעת.
ביטוי כמו "פטור ממע"מ עד 600,000 ש"ח לא יהיה", בסגנון כה החלטי, מעיד על שיבוש מוחלט של גבולות סמכות הפקידות לעומת הסמכות והאחריות של נבחרי הציבור. נושא משרה, ויהיה בכיר ככל האפשר, לא יכול להצהיר כי חקיקה לא תהיה, שכן הוא לא זה שנבחר על ידי הציבור לעצב את התכנים של חוקי מדינת ישראל.
כנראה ומתפתחת תופעה דו-כיוונית מסוכנת: מצד אחד כוח רב מדי המוענק ליועצים המשפטיים, לעומת צמצום שיקול הדעת של נבחרי הציבור והתבטלות בפני חוות דעת משפטיות. אין זה עניינו של משרד המשפטים לקבוע מה המחיר המרבי של דירה אשר בגינה יינתן פטור ממע"מ לאלה שלא שירתו בצבא, ואין הוא צריך להיות מעורב בשיקולים כלכליים של רמות מחירים. נושאים אלה הם באחריותם של משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון, ואם הם אמורים לקבל ביטוי בחקיקה, הם גם עוברים לאחריותה של הכנסת.
אין בכל האמור לעיל כאילו לרמוז שיועצים משפטיים אינם צריכים לבטא את מיטב דעתם המשפטית. אנו חיים במדינת חוק, והשאלה המרכזית היא שאלה של איזון. אולם כמדובר בהליך חקיקתי, האחריות המלאה מוטלת קודם כל על הממשלה ועל הכנסת, וההחלטה מה חוקתי ומה לא חוקתי נתונה לשיקול דעתם, תוך שימוש בכל חוות הדעת שעמדו בפניהם. ההכרעה הסופית אם חוקיותו של חוק מותקפת היא רק ברשותו של ביהמ"ש העליון.
·עו"ד אוריאל לין, כותב המאמר, כיהן בעבר כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת.
מאמר דומה פורסם בביזפורטל 16.6.14
