הדרך לסייע לייצוא אינה החלשת השקל

השאלה הנשאלת היא, האם אכן ד"ר פלוג ובנק ישראל הם אלה שאמורים וצריכים לתת את התשובה להתחזקות השקל, בראייה ארוכת טווח ובתפיסה עקרונית? שכן הכל יודעים שגם במגמות הכלליות יש תנודות לא מועטות כלפי מטה ומעלה.
 
נראה לי כי הלחצים המופעלים על בנק ישראל ועל ד"ר פלוג, לתת מענה לשאלת התחזקותו של השקל, מופרזים ומהווים ניסיון להתמודד עם הבעיה בדרך הקלה.
 
הבעיה המרכזית של שקל חזק או דולר חלש טמונה בכך שהיא משפיעה על רווחיות הייצוא של מוצרי התעשייה. בניהול נכון של כלכלה לאומית חשוב לאמוד את הנזק מול המחיר אותו מוכנים לשלם על מנת לפתור את הבעיה.
 
ובכן, ככל שפתרון הבעיה נתון בידי בנק ישראל, מצויים בידו שני אמצעים בדוקים: הורדת ריבית הבנק על השקל ורכישת דולרים; ולא רק סתם רכישת דולרים אלא רכישה מסיבית של דולרים.  
 
תוצאות המחיר שאנו משלמים על השימוש באמצעים אלה הינם עליית מחירי הדירות בישראל וההפסדים שנגרמים לבנק ישראל, כתוצאה מרכישה מסיבית של דולרים.
 
עד היום הפסדים נצברים אלה מוערכים ב-47 מיליארד ₪. פעילות רכישת הדולרים, בחישוב שנתי, מוערכת בהפסד של 3 מיליארד ₪ בשנה, שזהו ההפרש בין הריבית המשולמת על אגרות החוב לבין הפסדי השער והריבית המשולמת על הפיקדונות בדולרים. מחיר לחלוטין לא מבוטל .
 
משנת 2009 ועד תום שנת 2012, יצוא הסחורות מישראל עלה מרמה של 46,806 מיליון דולר לרמה של 62,321 מיליון דולר. בטווח של 4 שנים זוהי עלייה משמעותית שהושגה על אף התחזקות השקל, ולמרות שבשנת 2012 מסתמנת ירידה קלה בייצוא הסחורות לעומת שנת 2011. במאזן של יצוא סחורות מול יבוא סחורות צברנו גרעון של 9,346 מיליוני דולרים. (נתונים סופיים של שנת 2013 טרם פורסמו).
 
אולם, אין לנו גרעון במאזן המסחרי של המדינה שכן, באותן שנים 2009 - 2012 יצוא השירותים עלה מ- 22,537 מיליון דולר ל- 30,883 מיליון דולר, ובמאזן של יצוא השירותים לעומת יבוא השירותים יש עודף של 9,838 מיליון דולר. כאשר משכללים יחד את נתוני המאזן של הסחורות והשירותים, התוצאה היא שאין לישראל גרעון במאזן התשלומים.
 
כשאנו אומדים את המאזן המסחרי המאוזן של ישראל מול המחיר אותו אנו משלמים כדי להחליש את השקל, חייב להינתן מענה ברור האם מחיר זה, של השימוש באמצעים מוניטאריים, אכן מוצדק.  
 
יצוא סחורות ומוצרי תעשייה מישראל אכן ראוי שיגדל ויש לו את כל הפוטנציאל והיכולת לגדול. הוא חשוב לא רק לתעשייה אלא למגזר העסקי כולו. אולם, הדרך הנכונה אינה במתן סיוע ליצוא התעשייתי. הדרך הנכונה היא במניעת הנזקים הנגרמים למגזר התעשייה על ידי רשויות המדינה עצמן.
 
הריכוזיות במשק אינה טמונה רק במגזר העסקי-פרטי. הריכוזיות השוחקת את המגזר העסקי טמונה דווקא במונופולים המוחלטים שבבעלות המדינה ורשויות השלטון: גובה מס הארנונה המוטל על התעשייה ברמה מופרזת וחסרת הצדקה; תעריפי החשמל הגבוהים; שירותי נמל יקרים ובלתי יעילים;  מחירי התובלה ברכבת; תעריפי האגרות ברשות שדות התעופה; עומס אדיר של חוקי עבודה, חוקי צרכנות וחוקי הגנת הסביבה. 
אלה הם חלק מן העלויות המושתות על התעשייה על ידי המונופולים המוחלטים, עימן מסרבות רשויות המדינה להתמודד התמודדות אמת.
 
אם רשויות המדינה היו אוזרות עוז, מפסיקות את ההתרפסות בפני הוועדים החזקים ובולמות את גובה העלויות המושתות על התעשייה, כושר התחרות של התעשייה הישראלית היה עולה פלאים וגם הייצוא התעשייתי היה גואה, מבלי שנשלם מחיר כבד הנגרם כתוצאה מהצעדים המופעלים על ידי בנק ישראל. 
  
 מאמר דומה פורסם בדה מרקר.