על הצדדים הטובים והלא טובים בחוק המשילות

שלושת התחומים, המובלטים כבר היום, בשתי הצעות החוק הם העלאת אחוז החסימה, הרוב שיידרש על מנת להגיש הצעת אי אמון בממשלה המכהנת ומבנה הצעת אי האמון. אולם יש בהצעת החוק הרבה יותר מכך.

הביקורת על העלאת אחוז החסימה לרמה של 4% נובעת מהתפיסה השגויה, כי במשטר דמוקרטי יש לאפשר לכל זרם רעיוני, או קבוצה סקטוריאלית ייצוג ישיר בבית המחוקקים. זה ממש אינו נכון. במשטרים דמוקרטיים יציבים מפלגות גדולות הנבחרות בבחירות אזוריות מייצגות מגוון רב של זרמים רעיוניים או אינטרסים סקטוריאליים והמחנה המשותף הרחב מתגבש בתוך המפלגות פנימה. העלאת אחוז החסימה בישראל, בה קיימת שיטת הבחירות היחסית, תגרום אף אצלנו לגיבוש פנימי בתוך מפלגות גדולות יותר. אחוז חסימה של 2%, המקובל בישראל, הוא עדיין נמוך מדי. בגרמניה אחוז החסימה הוא 5%, בצרפת הוא 12.5% כדי לעבור לסיבוב הצבעה שני, באוסטריה, נורווגיה ושוודיה הוא עומד על 4% ובספרד עומד על 3% (ברמת המחוז).

אשר להצעת אי אמון. כמובן ויש להבדיל בין הגשת הצעה לבין תוצאות ההצבעה. אצלנו סיעה אחת, או מספר סיעות יכולות להגיש הצעת אי אמון. סיעה שבה פחות מ-7 חברים יכולה להגיש שלוש הצעות אי אמון בכל מושב של הכנסת. סיעה שבה בין 7 ל-9 חברים יכולה להגיש 4 הצעות בכל מושב. על סיעות גדולות יותר, או סיעות החוברות יחד ובהן מעל 9 חברים, אין כל מגבלה על כמות הצעות אי האמון.

זה קל מדי. הצעת אי אמון חייב שתהיה בה מידת רצינות. לבקר תכופות את הממשלה תחת כותרת ראוותנית של הצעת אי אמון פוגעת בעצם המעמד והחשיבות של הליך זה. אכן, לא יהיה זה נכון לקבוע כי עצם הגשת ההצעה לאי אמון תוכל להיעשות רק בלא פחות מ-61 מחברי הכנסת או 65 מחברי הכנסת בהתאם לשתי ההצעות, אבל הצבת סף של מינימום 40 חברי הכנסת תהיה רצויה והיא תעניק למוסד הצעת האי אמון בממשלה ממד של ממשות ורצינות.

אחד הנושאים המרכזיים בהצעת החוק טמון בתיקונו של סעיף 28 לחוק יסוד: הממשלה. זהו הסעיף שייסד את רעיון הצבעת האי אמון, הקרויה קונסטרוקטיבית. המטרה הטמונה בסעיף זה היא שאין מפילים ממשלה רק לשם הפלתה, אלא יש, יחד עם הפלת הממשלה, להציע את חבר הכנסת עליו יוטל התפקיד להקים ממשלה חדשה.

על פי סעיף זה, אם אכן התקבלה הצעת אי האמון ברוב חברי הכנסת, מעניקים למי שהוצע כראש הממשלה 28 ימים להקים ממשלה ולאחר מכן, אם הוא נכשל, הארכות נוספות של עד 14 ימים. אי יכולת להציג ממשלה חדשה שתזכה באמון הכנסת, תוצאתה פיזור הכנסת והליכה לבחירות חדשות.

הצעות החוק החדשות משנות סעיף זה בצורה גורפת. אחת מהן קובעת שאם אכן נכשל אותו מועמד עליו הוטל להקים ממשלה חדשה (כשפרק הזמן מקוצר מ-28 ימים ל-21 ימים) הן הכנסת והן הממשלה ימשיכו לתפקד בתוקף מלא כאילו לא התקבלה הצעת אי אמון. ההצעה השנייה קובעת, כי אם הכנסת לא תביע אמון בממשלה החדשה ברוב של 65 מחבריה, תמשיך הממשלה הקודמת לכהן בתפקידה ולא יתקיימו בחירות חדשות.

לעניות דעתנו צריך לתקן הן את הסעיף הקיים והן את ההצעות החדשות. הלגיטימיות של הכנסת שואבת את כוחה מכלל ציבור הבוחרים והלגיטימיות של הממשלה יונקת כוחה מאמון הכנסת. הפלת הממשלה אינה מחייבת פיזור הכנסת. יש להעניק את האפשרות הנאותה להקים ממשלה מבלי ללכת לבחירות וזה בהחלט יתרום לחיזוק המשילות. יחד עם זה יש לזכור, כי לא יכולה להיות משילות בהעדר לגיטימיות.

תפיסת היסוד המונחת כיום בבסיס סעיף מרכזי זה מוטב כי תשונה. האפשרות להפיל ממשלה ולקבוע מי יהיה חבר הכנסת היחיד עליו יוטל התפקיד להקים ממשלה אלטרנטיבית טומנת בחובה סכנות רבות.

נחזור לרגע לניסיון להפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990. שמעון פרס הצליח להפיל את ממשלת האחדות הלאומית בסיוע סיעת ש"ס, אך הוא לא הצליח להקים ממשלה אלטרנטיבית בסיוע ש"ס ומי שכן הצליח להקים ממשלה חדשה היה יצחק שמיר. אם הסעיף הנוכחי היה קיים אז הייתה חובה לפזר את הכנסת ולקיים בחירות חדשות.

האפשרות להפיל ממשלה ולהטיל את האחריות על הקמת ממשלה חדשה על מועמד אחד בלבד יוצרת מוטיבציה חזקה מאוד לחתור תחת קיומה של הממשלה. ייתכן וכיום קשה יהיה לרקום מתחת לפני השטח קואליציה שתוכל להפיל את הממשלה ובאותו מהלך לפלס את הדרך להקמת ממשלה אחרת.

אולם, צריך להבין כי הפיתוי הוא מאוד גדול. וכאשר רוקמים תכנית להפלת ממשלה ההבטחות, שתינתנה לאלה שרוצים לצרפם כדי להבטיח רוב להקמת קואליציה חדשה, תרקענה שחקים.

כבר ראינו הרבה מדי מקרים איך בהקמת ממשלות בישראל מציעים לתפקידי שרים דווקא את אלה הפחות מתאימים לתפקיד ואין זה נוגע רק לתפקיד שר הביטחון. הנכונות לעשות זאת על חשבון האינטרס הציבורי תגבר.

השיטה הרצויה ביותר היא להציע הגשת הצעת אי אמון ברוב מיוחס מבלי שיוצע מועמד אלטרנטיבי. המשימה תוטל על חבר הכנסת לאחר התייעצות הנשיא עם סיעות הבית. אם מי שהוטל עליו התפקיד נכשל, יש להציע את התפקיד לחבר כנסת אחר ורק אם השניים נכשלו, לפזר את הכנסת וללכת לבחירות מחדש. בדרך כלל בכל כנסת קיימים שני קטבים שלעומדים בראשם יש הזדמנות סבירה להקים ממשלה.

ממשלה לא יכולה לתפקד אם אין לה את אמון הכנסת. יחד עם זאת, אין זה ראוי שהכנסת תתפזר רק על שום שמועמד אחד נכשל בהקמת ממשלה.

מאמר דומה התפרסם בהארץ.