העלאת גיל הפרישה: האם כורח המציאות?

משכך, בימים אלה בוחן משרד האוצר דרכים שונות להעלאת גיל הפרישה בישראל. מצוידים בנימוקים משכנעים, מראים פקידי משרד האוצר כי אם לא נעלה את גיל הפרישה, הרי שנמיט אסון על הכלכלה הישראלית, ואזרחים רבים עלולים ליפול על כתפי המדינה, כשזאת מצידה לא תוכל לממן שיעור גבוה מאוד של אזרחים התלויים בה. מלבד העלות הגבוה למימון קצבאות זקנה מביטוח לאומי לשנים רבות יותר, עליה בתוחלת החיים מצריכה מהמדינה גם יותר עלויות עבור העמדת שירות רפואי, סיעודי וגריאטרי, לה זקוקים אנשים מבוגרים.
 
הבעיה מתחדדת נוכח העובדה שהערכות מדברות על גירעון של המוסד לביטוח לאומי בהיקף של כ-200 מיליארד ₪, וכי למרות יתרת העודפים המוצגת שמחזיק הביטוח הלאומי, הרי שלא מוצג הגירעון האמיתי בתקציב, שכן הכסף אינו קיים בפועל בצד, אלא שימש לצורכי המדינה השוטפים. הגירעון בתקציב הביטוח הלאומי ממשיך לגדול נוכח העלייה המתמדת בתוחלת החיים, ועליה בשיעור הקצבאות הכלליות.
 
בעיה נוספת הינה הפנסיה התקציבית. החבות האקטוארית של המדינה, הרשויות המקומיות ומוסדות ממשלתיים או נתמכים, רק עולה עם השנים, ומוערכת בכ-600 מיליארד ₪, בייחוד לאור גיל הפרישה המוקדם של משרתי כוחות הביטחון. החבות אמורה להתחיל לרדת רק בשנת 2036 כשאז מרבית העובדים שיוותרו יהיו תחת פנסיה צוברת. הגם זאת, ההתחייבויות הכספיות בגין הפנסיה התקציבית, עשויה להיות עוד כ-100 שנה, עד סוף ימי חייהם של אחרוני הזכאים לפנסיה כזאת, וגם של שאיריהם.
 
בעיה קשה נוספת, הינה בקרנות הותיקות שבסדר. בשנת 2003 כשהולאמו קרנות הפנסיה הגרעוניות, עמד הגירעון בקרנות אלו על כ-137 מיליארד ₪. המדינה הזרימה עד כה סיוע ממשלתי בסך 73 מיליארד ₪ לכיסוי ההתחייבויות הקרנות, ונקטה שורה של צעדים לצמצום הגירעון. משנת 2003 עד שנת 2012 הועברו כ-24 מיליארד ₪, לרבות עוד 15 מיליארד ₪ ככרית ביטחון ממשלתית להבטחת תשואה של אגרות החוב. הערכות מדברות כי השנים 2016-2013 יועברו כ-4.5 מיליארד ₪ בכל שנה, ומשנת 2017 ואילך כ-70 מיליארד ₪ נוספים. הערכה כי המדינה תידרש להזרמות כספיות נוספות עד 2050, או אפילו עד סוף המאה, וזאת עד לסוף ימי חייהם של אחרוני הזכאים לפנסיה מהקרנות הגרעוניות, וגם של שאיריהם.
 
אז מתי יוצאים לפנסיה?
הפתרון אם כך הוא העלאת גיל הפרישה. אולם, יש לזכור כי כבר כיום גיל הפרישה בישראל הוא בין הגבוהים בעולם המערבי. ישראל הייתה בין המדינות הראשונות בעולם המערבי שהעלו את גיל הפרישה לגברים ל-67, כשנתון זה עדיין נחשב גבוה ביחס להרבה מדינות ב-OECD. לגבי נשים, נותר גיל הפרישה 62 עד לשנת 2017 לאחר דיון ארוך בנושא בועדת העבודה הכנסת, כשאז יחלו שוב לבחון את האפשרות להעלותו ל-64, או לפי כוונת משרד האוצר, להשוות אותו לזה של הגברים, דהיינו גיל 67, או יותר.
 
משרד האוצר מעוניין כבר מזמן ללכת צעד נוסף קדימה לכיוון העלאת גיל הפרישה ל-70 שנה, ובוחן בימים אלה את מודל הפרישה לגמלאות, בין אם בהעלאת גיל הפרישה ל-68 כשלב ביניים, ובין אם בפרישה הדרגתית, בה העובד יוכל בשנים האחרונות לעבודתו לעבוד במשרה חלקית ולא לפרוש מיידית.
 
סוגיית התארכות תוחלת החיים מטרידה לא רק את מדינת ישראל, אלא מדינות רבות בעולם. יחס תלות של אנשים עובדים לפנסיונרים קטן בהתמדה, לא רק בגלל עליית תוחלת החיים, אלא גם בשל הירידה בשיעור הילודה. רק לשם המחשה, בסין בה למשפחה ממוצעת יש ילד אחד, הרי שאותו ילד שעובד ומשלם מיסים, נושא על כתפיו לא רק את הוריו הפנסיוניים, אלא גם את סבו וסבתו ובעתיד עם התמשכות העלייה בתחולת החיים, גם את אבי סביו (כמובן, שלאותו ילד יש גם ילדים קטינים, שהוא גם נושא בכלכלתם). סין היא אולי דוגמה קיצונית, אולם גם בשאר העולם המערבי, שיעור הילודה בירידה ותוחלת החיים בעליה, מה שעלול להביא לתופעה דומה.
 
כיום אוכלוסיית ישראל מתפלגת לכ-44% שהם בני מתחת לגיל 24, כ-46% הם בני 64-25 שהם בגיל העבודה, וכ-10% שהם בני 65 ומעלה. על-פי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרי שבשנת 2060 תעמוד אוכלוסיית ישראל על כ-41% בני מתחת לגיל 24, כ-42% בני 64-25, וכ-17% בני 65 ומעלה. ניתן לראות כי קבוצת האנשים בגיל העבודה מצטמצם, והיא נושאת על כתפיה את קבוצת הצעירים והמבוגרים שאינם עובדים, שמתרחבת.
 
במקביל, לא רק תקופת הזקנה התארכה, אלא גם תקופת העבודה התקצרה. אם בעבר אנשים עבדו 45-40 שנה, הרי שכיום תקופת העבודה התקצרה ל-30 עד 35 שנים בממוצע. ראשית, בישראל צעירים בני 18 יוצאים לשירות צבאי של שנתיים או שלוש. אולם גם לאחר השירות הצבאי, רבים מהצעירים לא ממהרים לצאת לעבוד, אלא מעדיפים ללמוד ולטייל בעולם טרם פיתוח קריירה. כמו כן, בניגוד לעבר שאנשים עבדו באותו מקום עבודה ברצף במרבית שנותיהם, הרי שישנה כיום מגמה של תחלופה במקומות העבודה, ובין לבין מקום עבודה, אנשים לא רק שאינם חוסכים, אלא אף צורכים מחסכונותיהם, מה שמקטין עוד יותר את שיעור החיסכון הפנסיוני שיעמוד להם בגיל פרישה. ממחקר של המוסד לביטוח לאומי שנערך לאחרונה עולה כי בין השנים 2010-2005, כ-45% מהשכירים נשארו 6 שנים ויותר באותו מקום עבודה ברציפות, כאשר גברים יותר יציבים במקום עבודתם מאשר נשים. זאת לעומת שנות ה-90, שאז כ-55% מהשכירים נשארו מעל 6 שנים באותו מקום עבודה.
 
גם שיעור החיסכון באופן כללי במגמת ירידה, לאור עליה ביוקר המחיה. עליית מחירי הדירות אינה בעיה ישראלית מקומית, אלא תופעה כלל עולמית. משפחות רבות במדינות מערביות נאלצות לממן במשך שנים רבות יותר רכישת קורת גג. בנוסף, גם מחירי הסחורות החקלאיות בעולם במגמת עליה, ישנה עליה מתמדת במחירי האנרגיה וכדומה. כך, משפחות רבות נאצלות להוציא את הכנסתם הפנויה למימון יומיומי, ופחות מופנה לחיסכון.
 
מנתוני בנק ישראל עולה, כי שיעור החיסכון הלאומי הנקי של אזרחי ישראל ירד משיעור של 8.4% בשנת 1995, לשיעור של 6.7% בשנת 2010. על פניו נראה כי מדובר בשברי אחוזים, אבל בעוד שהמשק צמח, שיעור החיסכון ירד. ישנן גם השלכות מאקרו לירידת שיעור החיסכון, שכן כספי החיסכון מושקעים בחזרה במשק, דרך גופים מוסדיים או תאגידים בנקאיים, בפרויקטים של תשתיות, אשראי עסקי וכדומה.
 
האם אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה?
כל הממצאים מצביעים על רציונל אחד ברור - חובה להעלות את תקופת העבודה, כדי שאדם יחסוך יותר (וגם ישלם מסים, כדי לממן בעקיפין צעירים ומבוגרים שאינם עובדים), כך שיוכל להתכלכל בכבוד בשארית ימיו. אבל מה אם תוחלת החיים תמשיך לעלות, האם נמשיך להעלות את גיל הפרישה מעבר ל-70 שנה? האם בקצב הזה גיל הפרישה יהיה גיל הפטירה?
 
המצדדים בהעלאת גיל הפרישה מציינים כי קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמארק, החליט שרירותית לפני כ-150 שנה כי גברים יצאו לפנסיה בגיל 65 ונשים בגיל 60, כהצעה סוציאלית חברתית. אנשים עבדו אז בעיקר עבודת כפיים, וכדי לפייס את מעמד הפועלים בגרמניה, ביסמרק כונן מערכת פנסיית חובה וביטוח בריאות ממשלתית, אולם כמעט ולא היה שימוש במערכת הפנסיונית, שכן אז תוחלת החיים הייתה פחות 50 שנה.
 
כיום תוחלת החיים הממוצעת בעולם המערבי היא מעל 80 שנה, ויפן כבר מתקרבת בצעדי ענק לכיוון תוחלת חיים של 90 שנה. גם במדינות העולם השלישי, שבהם תוחלת החיים הייתה נמוכה מאוד בעבר, החלו להתקדם במערכת הרפואה הציבורית, בתנאים התברואתיים למניעת התפרצות מחלות, מודעות לתזונה וכדומה, וגם שם החלה תוחלת החיים לעלות בשיעור חד.
 
משכך, לדעת רבים, יש לנער מחדש את החשיבה הפנסיונית שלנו. אנשים רבים אינם עובדים כיום בעבודת כפיים כבעבר. תנאי העבודה השתפרו משמעותית, חלק ניכר מהעובדים מועסקים במקומות עבודה ממוזגים, לא נחשפים לשמש או לחומרים מסוכנים וכדומה, כך שהירידה בנטל העבודה הפיסי היא לכשעצמה מעלה את המוטיבציה של העובד להישאר במקום העבודה.
 
אולם, להעלאת גיל הפרישה ישנן השלכות עקיפות למשק. אם מבוגרים יעבדו עד גיל 70 ויותר, הרי שלא בטוח שיהיה ניתן לייצר מקומות עבודה נוספים עבור הצעירים, שלא יוכלו להיכנס במקומם. אבטלת צעירים היא בעיה ממנה סובלים מדינות מערביות רבות, שכן לא תמיד ניתן לייצר מקומות עבודה חדשים בהתאם לקצב גידול האוכלוסייה, והישארותם של מבוגרים במעגל העבודה, רק תחריף את התופעה.
 
אבטלת צעירים אינה הבעיה היחידה, שכן גם מבוגרים לא תמיד מצליחים למצוא מקומות עבודה, ובני 50 ומעלה שנפלטו ממעגל העבודה, מתקשים לחזור אליה. ניתן לראות מנתוני סקר כוח-אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עד גיל 45 בקרב גברים הוא כ-65% ובקרב נשים כ-60%. מגילאי 54-45 שיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה הוא 85% ושל נשים 73%, בגילאי 64-55 שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים יורד ל-73% ושל נשים יורד ל-53% (הנתון נמוך יחסית בשל גיל הפרישה 62 לנשים). מעל גיל 65, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים הוא 19% (הנתון גבוה יחסית בשל גיל הפרישה 67 לגברים) ושל נשים 7% בלבד.
 
אמנם ישנה עליה בשיעור ההשתתפות בעבודה, אולם מניתוח סקר כוח-האדם עולה כי הסיבות העיקריות לאי השתתפות בכוח העבודה של בני 64-55 הן לגבי גברים 42% בשל מחלה או נכות וכ-40% בשל היותם בגמלאות (פנסיה מוקדמת). לגבי נשים הסיבות העיקריות לאי השתתפות בכוח העבודה היו כ-50% בשל היותם בגמלאות, כ-30% לטובת טיפול בילדים או במשק הבית, וכ-16% בשל מחלה או נכות. כמו כן, כ-7.5% מהגברים וכ-3% מהנשים, בני גילאי 64-55 ציינו כי חיפשו עבודה ולא מצאו. הנתון היותר מעניין הוא בקרב גילאי 54-45 ששם כ-12% מהגברים וכ-7% מהנשים, ציינו כי חיפשו עבודה ולא מצאו.
 
משכך, העלאת גיל הפרישה, מבלי העמדת חלופות ליצירת מקומות עבודה לאנשים מבוגרים המתקשים למצוא תעסוקה, עלולה להביא שיעור גבוה יותר של נזקקים על כתפי המדינה. נדרשת גם הגברת המודעות של מעסיקים ליתרונם היחסי של המבוגרים, ניסיונם וכישוריהם, שעשויים לתרום להם. במקביל, נדרש עידוד למגזר העסקי לפתח יותר מקומות עבודה, הן עבור צעירים והן עבור מבוגרים.
 
הדרישה להעלאת גיל הפרישה לאור שיפור תנאי העבודה אולי נכונה, אולם יש לזכור כי מלבד השחיקה הרפואית, ישנה גם שחיקה נפשית במקום העבודה. מחקר של ה-OECD שנערך לאחרונה להשוואת פרמטרים שונים לאיכות חיים, מעלה כי ישראל היא בין חמשת המדינות עם שיעור הגבוה ביותר של אנשים שעובדים מעל 50 שעות שבועיות. יחס שעות פנאי לשעות עבודה, מציב את ישראל כמעט בתחתית במקום ה-32, כאשר אין המדובר בתופעה בקרב השכבות החלשות בלבד שנאלצות לעבוד שעות נוספות או בכמה משרות בכדי להתקיים, אלא גם בקרב שכבות מבוססות שמועסקים בהיי-טק, עריכת-דין, רפואה וכדומה.
 
בנוסף, אם משכללים את ימי החופשה לה זכאי העובד, לרבות חופשת חגים, הרי שבהשוואה עולמית, הישראלי זוכה לפחות ימי חופשה בשנה, לעומת עמיתיו בעולם המערבי. בישראל עובד מקבל ממוצע 24 ימי חופשה שנתית, לעומת עובד אירופאי שמקבל בממוצע בין 40-30 ימי חופשה (שונה בכל מדינה). כמו כן, בכמה מדינות אירופאיות, כאשר חופשת החג הינה בסוף השבוע (שאז ממילא לא עובדים בכלל), הרי שהן מאריכות את החופשה בהתאמה, בכדי לא להפסיד את חופשת החג. 
 
שבוע העבודה בישראל עומד על 43 שעות, לעומת מדינות אירופאיות שעומדות על 40-35 שעות, כך שקל יותר לישראלי לגלוש לעבודה בשעות נוספות. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ניתן לראות כי שעות העבודה הארוכות ביותר הן בענפי התעשייה ובעיקר באלקטרוניקה והיי-טק, במסחר, בשירותים ובחקלאות. כמו כן, נמצא ששיעור המועסקים מעל 50 שעות עבודה שבועיות, גדל יותר בהתאם להשכלה, ונפוץ בעיקר בקרב עובדים צעירים, כשרובם ציינו שהם מועסקים במסגרת שכר גלובאלית.
 
אין חולק, כי יותר שעות עבודה שוחקים את העובד. כך, ביפן שבה שעות העבודה השבועיות הם בין 60-40 תלוי במקצוע, הביאה עובדים רבים ללחצים בעבודה, לרבות מוות מעבודת יתר. אמנם עובדי הצווארון הלבן עובדים פיזית פחות קשה מעובדי הצווארון הכחול, אך יותר שעות עבודה במשרד, שחקו אותם מנטאלית. לאחרונה הוקמה ועדה במשרד התמ"ת בכדי לבחון הגמשת חוק שעות העבודה והמנוחה, כך שלא יהיה חישוב שעות עבודה נוספות יומי, אלא שבועי. אין חולק כי מבנה העסקה במשק השתנה, ויש צורך פעמים רבות שעובד ישהה במקום העבודה מעל 8 שעות ביום. אולם, יש לדאוג באותה המידה לשמור על מסגרת עבודה שבועית סבירה, כדי לא לפגוע בפריון העבודה, ולתגמל בהתאם את העובד עבור שעות העבודה הנוספות או בחופשה נאותה, בכדי לא לפגוע בבריאותו.
 
אך אם כבר רענון חשיבה פנסיונית, הרי שיש לחשוב מחדש על גיל הפרישה של נשים. בעבר תוחלת החיים של נשים הייתה נמוכה משל מגברים, אך מאמצע המאה הקודמת המצב השתנה. משרד האוצר הקים ועדת לבחינת גיל הפרישה של נשים והמליץ להעלותה בהדרגתיות, אולם בשל לחצים של ארגוני הנשים, ופופוליזם של חברי הכנסת, נותר גיל הפרישה של נשים 62 עד לשנת 2017. נשים עובדות פחות שנים מגברים בשל הצורך בטיפול בילדים, חלקן עובדות במשרה חלקית או בשכר נמוך לעומת גברים, והן פורשות מוקדם יותר מגברים, מה שעלול להביא אותם לחיות יותר שנים בגיל זקנה עם פחות קצבה.
 
נשים הדוגלות בשיווין דווקא צריכות לתמוך בהשוואת גיל הפרישה לגברים ולנשים. אמנם חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד מאפשר לנשים להמשיך לעבוד עד גיל 67 או יותר (שופטים ושופטות פורשים לגמלאות בגיל 70), אך נשים רבות מעדיפות לפרוש בהגיען לגיל פרישה. פסק-הדין של בית הדין הארצי לעבודה שניתן לאחרונה, בעניינה של ליבי וינברגר נ' אוניברסיטת בר-אילן, הכניס מעסיקים רבים לבעיה חדשה, כך שאם החליטו להעסיק עובד מעל גיל הפרישה, הרי שהם לא יכולים לכפות על עובד אחר לפרוש בהגיעו לגיל פרישה, טרם שימוע לאותו העובד, והצדקת הוצאתו לגמלאות. בית הדין הארצי לעבודה ראה בחיוב לפרוש בגיל 67 כבלתי חוקתי, וכבר הוגשה עתירה לבג"ץ לפסול את הסעיף בחוק גיל פרישה.
 
לאור השיפור בתנאי העבודה, הרי שישנם עובדים רבים בני 67 שיעדיפו להמשיך ולעבוד במקום עבודתם, גם לאחר הגיעם לגיל פרישה, ובמצב כזה, מעסיקים עלולים להתקשות להוציא עובדים לפנסיה ולקלוט עובדים חדשים במקומם. הבעיה עלולה להתחדד במקומות עבודה בהם ישנם הסכמים קיבוציים בתנאים מפליגים, כך שהמעסיק לא יוכל לוותר על עובדים פחות יעילים.
 
מזל-טוב, עד 120 - האמנם?
המשך מגמת העלייה בתוחלת החיים מחייבת לחשוב יצירתית. מחד, יש להתאים את גיל הפרישה למציאות בה אנו חיים כיום. אך מאידך, יש לתת לעובד תמורה מתאימה עבור העלאת גיל הפרישה. לא ניתן רק להעלות את גיל הפרישה, כפתרון על לכל הבעיות במשק. יש לנקוט בצעדים משלימים נוספים כדי ששיעור התחלופה בין הכנסה טרום פרישה לאחריה, יהיה לפחות 75% מהשכר (לרבות קצבת ביטוח לאומי). המדינה אולי מבקשת לחסוך בהוצאות, אך תוכנית בה יש רק "מקל" בלי "גזר", לא תצליח לעבור בכנסת ובדעת הקהל בציבור. משכך, להלן מספר דרכים לפתרון הסוגיה:
 
העלאת גיל הפרישה - אין ספק כי אין מנוס מלהעלות את גיל הפרישה, ומומלץ להעלותו לגיל 70 הן לגברים והן לנשים. יש להעלות את גיל הפרישה בהדרגה לאורך 10 שנים, בכדי לא לפגוע בעובדים שקרובים כיום לגיל הפרישה. מדינת ישראל עשויה להיות חלוצה עולמית בנושא, אך אם ברצוננו לא להגיע לקטסטרופה כלכלית, הרי שנדרש לתקן את המצב לפני שיהיה מאוחר.
 
הגם זאת, יש לאפשר לנשים לפרוש כבר בגיל 65, במידה ואותה אישה מעונינת בכך. באותה המידה, יש לאפשר לגברים שעובדים במקומות עבודה קשים פיזית, גם לפרוש בגיל 65, במידה ולא נמצא להם מקום עבודה קל יותר.
 
במקביל, ניתן לקדם את תוכנית משרד האוצר, לפיה עובדים לא יפרשו מיידית ממקום עבודתם, אלא שהחל מגיל הפרישה כיום ועד לגיל 70, הם יוכלו לעבוד בחלקיות משרה, מבלי שזכויותיהם יפגעו.
 
הגדלת קצבת הזקנה - כיום קצבת הזקנה הבסיסית מהמוסד לביטוח לאומי עומדת על כ-1,500 ₪ ועליה ישנן תוספות וותק שנות עבודה, תוספת תלויים, תוספת גיל וכדומה. בנוסף, במידה ולאדם ישנה הכנסה בגיל פרישה, הרי שהוא יכול לדחות את קבלת קצבת הזקנה, ובתמורה יקבל תוספת דחיית קצבה בשיעור של 5% לשנה, עד למקסימום דחייה של 5 שנים.
 
אל פניו נראה כי משתלם לדחות ב-5 שנים את מועד קבלת הקצבה מביטוח לאומי, תמורה תוספת של 25% על הקבצה (בנוסף על תוספת הוותק), אולם היוון הסכומים מראה כי מדובר בעסקה לא משתלמת עבור מרבית העובדים, בייחוד מי שלא יאריך ימים.
 
משכך, יש לקבוע תוספת דחיית קצבה בשיעור 5% לכל שנה עבור מי שממשיך לעבוד מעל גיל 65, ותוספת של 10% למי שממשיך לעבוד מעל גיל 70, וזאת עד גיל 75 שאז הוא מקבלה בכל מקרה. כמו כן, עובד שנכנס למסלול של דחיית הקצבה, יזכה בלפחות 120 קצבאות, ואם לא יאריך בימים, הרי שאת יתרת הקצבה יקבלו יורשיו. אמנם יש בהצעה עלות תקציבית, אך אם רוצים לקבל תמיכה ציבורית ופרלמנטרית להעלאת גיל הפרישה, הרי שיש לתת תגמול מתאים בתמורה.
 
הגדלת בסיס החיסכון - מלבד הטיפול בצד תקופת העבודה, יש לעודד אזרחים לחסוך יותר. במדינות רבות בעולם, ובעיקר בארה"ב מעודדים עובדים להעביר לאפיקי חיסכון פנסיוני ימי חופשה או ימי מחלה שלא נוצלו, הפקדת החזרי מס לתוכניות הפנסיוניות וכדומה. עובד יוכל לנצל את ימי החופשה והמחלה לפי צורכו, אך יידע שאם לא ינצלם, הוא יוכל להעבירם לחיסכון שלו, והם לא יאבדו.
 
עידוד חיסכון ארוך טווח - לא ניתן לעודד חיסכון פנסיוני, ללא מתן הטבות מיסוי או הבנת הרציונאל של החוסכים. ביטול ההטבה לחיסכון הוני בקופות גמל, הוריד את שיעור החיסכון בכלל אפיקי החיסכון. עמיתים רבים, ובעיקר עצמאיים, לא יכלו מנטלית לאפשרות שיראו את כספם רק בגיל פרישה ורק כקצבה. אמנם, ניתן כיום להוון בגיל פרישה חלק מצבירה לטובת משיכה הונית, אך מדובר בצעד רחוק, שמרבית אזרחי ישראל לא מכירים בו. משכך, לצד הרובד הקצבתי, יש להעמיד אפשרות לרובד הוני. החובה להפרשה לרכיב קצבתי תהיה עד לשכר הממוצע במשק, כשמעליו לעובד תהיה אפשרות בחירה בין הפקדה לאפיק קצבתי או הוני.
 
באותה המידה, כיום קרן ההשתלמות הינה אפיק חיסכון לטווח בינוני שנהנה מהטבות מיסוי מהמדינה. בכדי לעודד עובדים להמשיך לחסוך בקרן ההשתלמות, הרי שיש להעניק הטבות מס למי שממשיכים להפקיד בקרן מעבר ל-6 שנים, כאשר הטבת המס תגדל ככל שמשך ההפקדה בקרן יתארך. עמית יוכל לפדות את הקרן לאחר 6 שנים, אולם יחשוב על כך פעמיים, במידה ויתחיל לקבל הטבות מס נוספות לאחר 6 שנות חיסכון, ויעדיף לדחות את המשיכה, אפילו עד גיל פרישה.
 
כמו כן, יש לשפר את שיעור ההפרשה הפנסיונית. החל משנת 2014 שיעור ההפרשה המינימאלית לפנסיית חובה תעמוד על 17.5% מהשכר. יש לקבוע פעימה נוספת לפנסיית החובה לכדי 20% מכל השכר על רכיביו השונים. אמנם יש בכך כדי להקטין את שיעור ההכנסה הפנויה כיום, אך תהיה בכך תועלת לעובד בעתיד שלא יעמוד בפני שוקת שבורה. 
 
הגבלת משיכת פיצויי הפיטורין - כיום ההפרשה לרכיב בפיצויים מהווה כשליש מחיסכון הפנסיוני. לאור התחלופה במקומות העבודה, הרי שרבים מושכים את כספי הפיצויים מבלי להבין כי בכך הם מקטינים את שיעור הקצבה שתעמוד להם בגיל פרישה. משכך, יש למנוע משיכת כספי פיצויים ולקבוע כי פיצויים אלו יעמדו לעובד בגיל פרישה בלבד. הגם זאת, עובד שבמשך למעלה מחצי שנה לא הצליח למצוא מקום עבודה חלופי, יוכל לקבל על חשבון פיצויי הפיטורין חלק מכספיו, עד למציאת מקום עבודה חדש.
 
חלוקה מחדש לעוגת אג"ח מיועדות - כיום אג"ח מיועדות מוענקות ללא פרופורציה נכונה רק לעמיתים בקרנות הפנסיה, כאשר באותה הקרן נמצאים גם עמיתים צעירים, שלהם דווקא מתאים חיסכון באפיק השקעות אגרסיבי יותר. יש לקדם את תוכנית משרד האוצר להעמדת אג"ח מיועדות לעמיתים בני 60 ומעלה בכל אפיקי החיסכון הפנסיוני.
 
אולם, בכדי שבני מתחת ל-60 לא יהיו חשופים יתר על המידה לתנודתיות בשוק ההון, הרי שיש לקדם במקביל את מודל החיסכון המותאם לגיל העמית (המודל הצ'יליאני), כך ששיעור החשיפה לסיכון ירד עם הגיל, אלא אם העמית בחר במודע אחרת.
 
מעבר למודל חיסכון לפני מעגל חיים - לאורך שנות עבודתנו, ישנן שנים טובות בהן אנו מרוויחים יותר וישנן שנים פחות טובות. משכך, כמו בסיפור על הפרות השמנות והרזות של פרעה ויוסף, יש לאפשר לחסוך יותר בשנים הטובות על פני השנים הפחות טובות. יש לקבוע מכסת הטבת מס לכל אורך חייו של אדם, ובשנים שהוא יכול להפקיד יותר, הוא יעשה זאת בתמורה על השנים שיכל לחסוך פחות. מודל זה טוב לא רק לאומנים, ספורטאים, עובדי היי-טק וכדומה שיש להם תקופת עבודה קצרה בשכר גבוה, אלא גם לעובדים רגילים שבגיל צעיר לא יכולים לחסוך יותר לאור עלויות המשכנתא וגידול הילדים. כך, הם יוכלו בעתיד לכששיעור ההוצאות שלהם ירד ורמת השכר תעלה, ליהנות מהטבות המס שהפסידו בשנים אחרות. אין המדובר בעלות ממשית למשק, שכן המדובר בדחיית הטבת מס שממילא העמית זכאי לה בכל שנה.
 
אין חולק כי יש להעלות את גיל הפרישה בישראל. אולם, נדרשים צעדים אמיצים נוספים, בכדי להביא את המשק לייצוב וגם את האזרחים לוודאות פנסיונית, כך שידעו שעתידם אינו לוט בערפל, וכי יש דרך להבטיח את עתידם הפנסיוני.