עדיף בחירות אזוריות

יתר על כן, זה אפילו סותר הרבה מעמדות היסוד, שגובשו בישראל בעשרים השנים האחרונות לשינוי שיטת הבחירות ושיטת הממשל. לדוגמא: חוק הבחירה הישירה של שני הפתקים היה החוק הדמוקרטי ביותר שיכול להיות. הוא אפשר ביטוי של רצון ברור את מי הציבור מעדיף כראש הממשלה ואיזה סיעה, קטנה כגדולה, הוא רוצה לראות בכנסת.

עיקר הביקורת נגד חוק הבחירה הישירה היה נעוץ בכך שהוא הוליד פיצול יתר של הסיעות בכנסת ואיים על יציבות הממשל.
 
רבים מאד טענו כי לאחר שהבוחר מצביע בבחירה אישית עבור מועמד לראשות הממשלה, יש לו יותר חופש להצביע עבור המפלגה הקרובה ללבבו. אם כן, פעם הביקורת, שהייתה כמעט בקונסנסוס כנגד חוק המעודד ריבוי סיעות וכיום ביקורת נוקבת כנגד צמצום מספר הסיעות.
 
ריבוי הסיעות בכנסת ישראל הינו תוצאה ישירה של שיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית הנוהגת אצלנו. כל הניסיונות לשנותה עלו בתוהו והן אף יעלו בתוהו בעתיד, אם הנחת היסוד שלנו תהיה כי צריך לאפשר לכל זרם בחברה בעל משקל של 1.34% מתוך בעלי זכות הבחירה (נכון לבחירות לכנסת ה-19), 75,854 בוחרים - שכן זה היה מספר הקולות הנדרשים כדי לעבור את אחוז החסימה של 2% - להציב את נבחריו כחברי הכנסת. הווה אומר ייצוג ישיר בבית המחוקקים עצמו.
20 רשימות נשארו מחוץ לכנסת. 269,519 קולות, המהווים כ-9 מנדטים! הלכו לאיבוד, שכן הם ניתנו למפלגות, שלא עברו את אחוז החסימה. גוש מצביעים זה הוא כיום חסר השפעה במערכת הפוליטית.
 
השאלה המרכזית הינה האם יש מקום במשטר דמוקרטי להגביל את מספר המפלגות המיוצגות בבית הנבחרים, או, אם נרצה, האם מגבלת מספר הסיעות פוגע באופייה הדמוקרטי של המדינה.
 
והנה מסתבר, כי דווקא מדינות אשר אנו מסתכלים בערגה אל משטריהן כסמל הדמוקרטיה מגבילות דראסטית את מספר הסיעות בבית המחוקקים או בפרלמנט שלהן. הן עושות זאת בעריצות רבה, כשהן מאמצות את שיטת הבחירות האזוריות במקום את שיטת הבחירות היחסיות.
 
בשיטת הבחירות האזוריות, כל מחוז בחירה שולח נציג אחד והנציג אינו זה המייצג את מרבית הבוחרים. די שיהיו לו יותר קולות מאשר כל אחד מהמתמודדים האחרים. הוא ייצג את האזור, אפילו אם הוא קיבל לא יותר מאשר 20% מקהל בוחריו.
 
שיטה זו מאלצת זרמים שונים להתאחד במסגרת מפלגה אחת. כתוצאה מכך, יש היום בארה"ב לא יותר מנציגי שתי מפלגות בקונגרס ובאנגליה לא יותר משלוש מפלגות בפרלמנט.בשתי מדינות אלה מקובלת שיטת הבחירות האזוריות.
 
המשטר הדמוקרטי אינו מחייב ייצוג ישיר בבית הנבחרים של כל הזרמים בחברה. אם בארה"ב היו עוברים לשיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית, כמקובל בישראל, היו צצות שם, מותר להניח, בין 20 עד 40 מפלגות, אשר היו מצליחות לעבור סף חסימה של 2%.
 
היו תקופות שהיו לנו בישראל לא פחות מ-20 סיעות בכנסת ואיננו בטוח, כי זה היה שיאה של הדמוקרטיה שלנו.
 
בתוקף העלאת אחוז החסימה ובצירוף הוראות החוק נגד העריקות של חברי הכנסת עבור טובות הנאה, צמצמנו מספר זה ל-12 לאחר הבחירות לכנסות ה-17, 18 ו-19.
לא פגענו בדמוקרטיה הישראלית, אלא רק שיפרנו אותה.
 
זרמים שונים של אידיאולוגיה אינם חייבים לבוא לידי ביטוי ישיר בבית המחוקקים. הם יכולים לבוא למלוא ביטויים בתוך המפלגות פנימה במהלך הזמן בו המפלגות מעצבות את תפיסת עולמן קודם הבחירות. כך זה קורה במרבית המשטרים בעולם המערבי ולא תהיה שום סכנה לזכויות המיעוט או לאופיינו הדמוקרטי, אם זה יקרה, במידה מסוימת, גם בישראל.
 
הדמוקרטיה, כמו הרבה ערכים אחרים, היא איזון בין הערך של טוהרת הייצוג לבין יכולת המשילות ויציבות הממשלה. 
  
(כותב רשימה זו כיהן בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-12)

מאמר דומה פורסם בהארץ.