חוק עידוד השקעות הון אפליה או עידוד המגזר העסקי

יש לנו בישראל כמה חברות תעשייה גדולות ומצליחות, המכונות חברות בינלאומיות, ובהחלט אפשר לכנותן חברות עילית. הן חשובות מאד למשק והן אפילו גאוות התעשייה הישראלית. הן קרויות חברות בינלאומיות משום שעיקר תוצרתן נמכר בשווקים הבינלאומיים ולא רק בישראל. 
 
האם המסקנה היא שכל 480 אלף העסקים האחרים במדינה, היוצרים את עיקר מקומות העבודה, אינם חשובים או חשובים פחות? האם זה גם אומר שיצוא השירותים של ישראל, שכבר נסק לרמה של 30 מיליארד דולר ושיפר משמעותית את המאזן המסחרי שלנו (יצוא השירותים עולה על יבוא השירותים) אף הוא חשוב פחות? או האם זה אומר שמפעל תעשייתי המוקם באזור פיתוח ומייצר מקומות עבודה אך אינו עומד בקריטריון של ביצוע יצוא של 25% מהמחזור, אף הוא חשוב פחות?
 
האם המסקנה צריכה להיות שאנו נבנה מחדש כלכלה על פי התפיסה הסלקטיבית של מי חשוב יותר או מי חשוב פחות ועל פי תפיסה זו מי שחשוב יותר יקבל העדפות מופלגות לעומת הכבדות נוספות לכלל המגזר העסקי?
 
אולי כדאי כי בתחום זה של עידוד המגזר העסקי נאמץ גישה של מדינות כמו קפריסין ואלבניה, שם מס החברות הוא לא יותר מעשרה אחוזים לכלל המגזר העסקי, במקום שנרחיב את הפערים בין חברות עתירות זכויות לבין כלל המגזר העסקי. כלכלה בריאה לא בונים על תפיסה של אפליה. אותה תפיסה שאומרת שאחד יקבל והשני לא יקבל, שאחד ייהנה מהטבות והשני לא ייהנה מהן.  
 
יעדי החוק לעידוד השקעות הון קלים מאוד להגדרה. תמיד האמנו לא רק בעידוד ביצוע השקעות הון אלא בהשקעות הון שתסייענה להרחבת התעסוקה, חיזוק הפריפריה ושיפור מאזן התשלומים של ישראל. עקב אכילס של החוק תמיד היה טמון במבחן הביצוע.  
 
התיקון האחרון לחוק שהועבר בשלהי שנת 2010 שאף להגיע לפשטות. לעיתים פשטות היא הדרך הנכונה, אולם שאיפה לפשטות הנעשית בדרך קיצונית יכולה לגרום לתוצאה הפוכה מזו אותה רוצים להשיג. החוק החדש העמיד כמבחן מרכזי של זכאות להטבות על פי החוק, ביצוע יצוא של מפעל תעשייתי ברמה של 25 אחוזים מתוצרתו.
 
תיקון זה שינה לחלוטין את החוק לעידוד השקעות הון. במקום להיות חוק לעידוד השקעות הון הוא הפך לחוק לעידוד הייצוא התעשייתי. ובתוך כך ננטשה המטרה המרכזית.
 
נכון, קריטריון היצוא יכול להביא השקעות חדשות לישראל. יחד עם זאת, השקעות הון רבות החשובות לישראל ולכלכלתה והנחוצות לחיזוק החברה לא ייהנו מהחוק במתכונתו החדשה.
 
לשם הבנת העניין אקצין מעט. מפעל תעשייתי בישראל אשר אינו עומד בקריטריון היצוא יכול כיום לפרק קווי יצור העובדים עבור השוק המקומי, להעבירם לסינגפור ולהגדיל בתוך כך את אחוזי היצוא מכלל המחזור. התוצאה: הוא ייהנה מהטבות על פי החוק לעידוד השקעות הון. חשוב גם להבין שההטבות הן בעיקר בתחום המס ולא במסגרת המענקים. בשנת 2010 נמדד היקף ההטבות; 5.5 מיליארד ₪ הוענקו בשיעורי מס מופחתים ורק 500 מיליון ₪ בדרך של מענקים. בדרך זו שבר החוק אף את עקרון הרפורמה במס החברות.
 
ההקצנה פועלת גם במישורים נוספים. שיעורי מס חברות שאין להם תקדים בעולם כולו - לא יותר מאשר 6% מס חברות למפעלי יצוא בפריפריה לעומת 25% מס חברות לכלל המגזר העסקי, ובנוסף על כך תשלום מס של 15% על משיכת רווחים לעומת מס של 30% לכלל המגזר העסקי.
 
מאז שהצעת האוצר הונחה על שולחן ועדת הכספים, לא היה לי ספק  שחוק עידוד השקעות הון במתכונתו הקיימת לא יאריך ימים, על אף חשיבות המטרות שהוא שואף להשיג. זהו חוק שפילח את כל המגזר העסקי באפליה ובחוסר שוויון קיצוני שלא היה כדוגמתם.
 
קודם כל, זוהי  אפליה בתוך מגזר התעשייה עצמו. מפעלי תעשייה שתורמים תרומה חשובה לחיזוק הפריפריה אך אינם מייצאים אינם זוכים בהטבות אלה.
 
זוהי אפליה לטובת ביצוע יצוא כנגד יצירת מקומות עבודה. זוהי אפליה המעניקה יותר הטבות למפעלים במרכז הארץ על שום ריכוז חברות תעשייה במרכז לעומת הפריפריה. זו גם אפליה לרעת ביצוע יצוא שירותים, שהוא בעל ערך מוסף גבוה לעומת ביצוע יצוא מוצרים. בסופו של דבר זהו חוק הפוגע בפיתוח הפריפריה.
 
לעניות דעתי, יש לשנות את החוק מחדש. קודם כל לקבוע ככלל שכל ההטבות יזרמו רק לאזור הפריפריה. המגזר העסקי במרכז הארץ יוכל להסתדר גם ללא ההטבות הניתנות על פי חוק זה.
כמו כן, יש לחזור למבחן של ביצוע השקעת הון חדשה, אמיתית ולקבוע כמרכיב מרכזי מבחן של יצירת מקומות עבודה. תיעול משאבים כאמור יעניק חיזוק לאזורי הפריפריה המשוועים לכך.
 
ביצוע הייצוא הוא חלק אינטגראלי בהתפתחותו של כל עסק מצליח השואף להתרחב. הצורך המרכזי שלנו כיום הוא לחזק את הפריפריה ואת המוטיבציה ליצור מקומות עבודה ייחודיים בפריפריה.