פגיעת בית הדין הארצי לעבודה בזכויות המעסיקים
קראתי בעניין רב את רשימתו של פרופ' יצחק זמיר, "הניחו לבתי הדין לעבודה" שפורסמה בתאריך 5.2.13 בעיתון הארץ. פרופ' זמיר מתאר את המתקפה של ארגוני המעסיקים על בתי הדין לעבודה כתוצאה מכמה פסקי דין שהרגיזו את המעסיקים או עקב כמה פסקי דין שלא מצאו חן בעיניהם. כאילו זו הסיבה שבגינה הועלה הרעיון לסגור את בתי הדין לעבודה.
במסגרת השקיפות עליה אנו מדברים היום, אציין שהיוזמה לסגור את בתי הדין לעבודה לא באה מארגוני המעסיקים. אבל אני כן יזמתי הצעת חוק אחרת שנועדה לצמצם ולהגדיר את סמכויות בית הדין הארצי לעבודה. גם בעבר לא הייתה יוזמה לסגור את כל בתי הדין לעבודה, היוזמה שאני הייתי שותף לה נועדה לסגור רק את בית הדין הארצי לעבודה.
רשימתו של פרופ' זמיר אינה עוסקת, לעניות דעתי ועם כל הכבוד הראוי, בבעיה האמיתית. בית הדין לעבודה לא קיים למען עצמו ולמען שנתרשם מפסיקותיו. הוא קיים על מנת לפסוק באיזון הנכון בסכסוכים שבין מעסיקים לבין ארגוני עובדים או לעובדים יחידים, כאשר עליו להביא בחשבון גם את זכויות המעסיקים, עתיד המשק ועתיד המגזר העסקי כולו.
איכשהו כולנו נוטים לשכוח, במעטה של עקרונות יפים ונאצלים, שהמדינה כולה מונחת על גב המגזר העסקי. אם לא יהיה כאן מגזר עסקי חזק וצומח לא תהיה כאן פעילות כלכלית. אנו נגלוש מהר מאוד למצב של שואה חברתית; הצמיחה תיפסק, האבטלה תעלה, המקורות שיעמדו לרשות המדינה יצטמצמו ולא יעזרו הרעיונות הנאצלים והנאורים על חשיבות תפקידו של בית הדין הארצי לעבודה.
אסור להסכים לדרך בה פעל לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה בהחלטותיו על פי שום מבחן של שלטון החוק או קיום מערכת משפט אחראית. בית הדין הארצי לעבודה שם את עצמו מעל למחוקק. הוא גם שם עצמו מעל לנורמות שעוצבו על ידי בית המשפט העליון ובעצם התנתק ממערכת המשפט הכללית. הוא פעל בחוסר סמכות. אין אלו עניינים של מה בכך. בית הדין הארצי לעבודה פגע קשה בזכויות היסוד של המעסיקים. ולאחרונה הוא אף שלל מן המעסיקים את חופש הביטוי שהיא זכות יסוד בישראל.
בית הדין הארצי לעבודה גם פגע בזכות הקניין של המעסיקים כשחזר ואמר שגם לעובדים זכות קניין בעסק. הוא גם הרשה לעצמו לשנות הוראות חוק שמשמעותן הישירה ברורה לחלוטין, כמו למשל בפסיקה הקובעת שבהגיע עובד או עובדת לגיל הפנסיה כמוגדר בחוק אין המעסיק יכול לחייב אותו לפרוש. מעתה ואילך כל עובד או עובדת שיגיעו לגיל הפנסיה יטענו שהם כשירים וירצו להמשיך בעבודה ויהיה צורך לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, מה שיוביל להליך ממושך מאוד והקפאת מבנה התעסוקה. נושא שצריך להיות מוסדר בחקיקה בראיה רחבה מקבל לפתע תפנית חדה בהחלטה של בית הדין הארצי לעבודה בניגוד להוראת החוק.
בישראל מותר להפיק ולייצר סרטים הפוגעים במדינה גם אם הם לא תמיד מכילים אמת בשם חופש הביטוי, אבל זכות היסוד נשללת מן המעסיק על שם היותו מעסיק.
בית הדין לעבודה גם נתן לגיטימציה לשלילת חופש המעסיק לעצב את מבנה התעסוקה בעסקו שלו בהתאם לתנאי השוק המשתנים, כשלכל מי שיש קצת ניסיון בפעילות העסקית מבין שעסק שלא יכול להתאים את מבנה התעסוקה לתנאי השוק לא ישרוד. ממש כפי שבשנות ה-80 לא שרדו 30 חברות בבעלות ההסתדרות וחברת העובדים כמו "כור", "הסנה", "סולתם" ו"סולל בונה".
מה שאולי לא מובן כראוי אצל משפטנים, שמעולם לא הייתה להם מעורבות אישית במגזר העסקי, הוא שעתיד המגזר העסקי בישראל, המייצר את מקומות העבודה, מותנה במוטיבציה של היזמים הנוטלים סיכון לבנות ולפתח עסקים בישראל. אם חונקים את המוטיבציה לא תהיה פה צמיחה ומי שישלם את המחיר יהיו העובדים.
אין ארגון מעסיקים הסבור שצריך לשלול את זכויות העובדים או לפגוע בהם, אבל יצירת מצב כאילו זכויות המעסיקים הן הפקרות הוא בלתי נסבל והוא יפגע בעתיד המשק ובעתיד המדינה.
ובכך צריך לעסוק, בבעיית העומק של השלכות ההחלטות של בית הדין הארצי לעבודה על עתיד המשק והכלכלה ועל עצם העובדה שבמקום לשמור על איזון בין זכויות העובדים לבין זכויות המעסיקים הוא הולך בדרך של שלילה כמעט מוחלטת של זכויות המעסיקים, כאילו המעסיק הוא נטול כל זכויות רק על שום שטוענים שבתוך העסק הוא מהווה את הצד החזק.
מאמר דומה התפרסם בעיתון הארץ.
