האם תאגיד זכאי לפיצוי בגין "לשון הרע" אף בלא הוכחת נזק?

למרבה הפלא, שאלה זו טרם הוכרעה בבית-המשפט העליון, והערכאות הנמוכות יותר - חלוקות בדעתן וקיימות פסיקות סותרות בעניין.
 
ככל הנראה, הקושי לתת תשובה ברורה לשאלה זו נעוץ בהוראות חוק שונות; מצד אחד, בפקודת הנזיקין נקבע, שתאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה, אלא אם גרמה לו נזק, ואילו, מצד שני, בחוק איסור לשון הרע נקבע, שבמשפט אזרחי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
 
נשאלת לכן השאלה: איזה מבין שני אלו גובר? האם יכול תאגיד להיפרע פיצויים בעוולה של "לשון הרע" גם בלא שנגרם לו נזק? כאמור לעיל, הדעות חלוקות, ומשכך חוסר הוודאות – רב מאוד.
 
חלק מפסקי הדין מבטאים גישה אחת, הקובעת, כי בעוולת לשון הרע אין צורך להוכיח כי נגרם נזק ואת גובהו כדי לזכות בפיצויים, גם כאשר מדובר בתאגיד. אלא שבהתאם לפסקי דין אחרים, באה לידי ביטוי הגישה ההפוכה, לפיה יש לאבחן בין תובע אדם, בשר ודם לבין תובע תאגיד, שהרי "עגמת נפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש". לפיכך, על מנת שתאגיד יזכה בפיצויים, עליו להוכיח, כי הפרסום גרם לו לנזק ממוני.
 
בית-המשפט העליון טרם אמר את דברו בעניין. יחד עם זאת, בפסיקתו, ניתן למצוא רמזים עבים לעמדתו של בית-המשפט העליון בנושא, שעה שבית-המשפט העליון עמד על האפשרות, כי שמם הטוב של נושאי משרה בתוך תאגיד (להבדיל, מהתאגיד עצמו) ייפגע כתוצאה מדברים שנאמרו על התאגיד, תוך קביעה שייתכנו פרסומים שעל אף היותם משמיצים, אינם מקימים עילת תביעה לתאגיד עצמו, בוודאי כאשר תביעת התאגיד לפיצוי אינה מבוססת על קיומו של נזק ממון.
 
הואיל ופגיעה שכזו אינה קיימת במקרה של תאגיד, נטייתנו הינה לצדד בגישה (הנרמזת מפסיקת בית-המשפט העליון) הקובעת, שתאגיד לא יהיה זכאי לפיצוי בגין לשון הרע, אלא אם הוכיח נזק. הטעם לכך פשוט מאוד: קביעת המחוקק, כי ניתן יהיה לחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק, באה ליתן מענה לאותם מקרים בהם האדם נפגע בנפשו, גם אם לא ניתן לכמת זאת, והטעם לכך הוא ברור, שהרי "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; ..." (קוהלת ז', א') וכאמור, המטרה היא לפצות על פגיעה רגשית, נפשית, כאשר זו אינה קיימת במקרה של תאגיד.
 
לסיכום, מאחר ואין הכרעה מחייבת בעניין, הרי שעל בית-המשפט העליון להכריע בסוגיה חשובה זו.
 
מ\1\65\162