הפעימה השמינית של פנסיית החובה

אולם, מסתבר שאין די "בפעימה השביעית" ואין מנוס מלהתחיל ולדון על "הפעימה השמינית" לפנסיית החובה. מדו"ח הממונה על שוק ההון לשנת 2011, ניתן לראות כי משנת 2008 ועד שנת 2011, הצטרפו לקרנות הפנסיה החדשות למעלה מ-900,000 עמיתים חדשים (סביר להניח שסך המצטרפים גבוה יותר, שכן בדו"ח הממונה מצוין כי לחלק מהעובדים הופרש בשיעור הגבוה מהקבוע בצו, וכן יתכן שחלק מפרישים למוצרי חיסכון פנסיוני אחרים). כמו כן, כ-80% המצטרפים החדשים במסגרת פנסיית החובה הם בעלי שכר מתחת לממוצע במשק.
 
למרות הנתונים המרשימים, הרי שכניסתם של כמעט מיליון שכירים חדשים למעגל החיסכון הפנסיוני, במסגרת שיעורי ההפרשות לפנסיית חובה, עלולה להיות לרבים מהם בגדר "מעט מדי, מאוחר מדי" שכן חלק ניכר מהמצטרפים החדשים הינם עובדים בגיל מבוגר, שספק אם יצליחו לצבור מספיק בכדי לשמור על אותה רמת הכנסה כמו בתקופת עבודתם. כמו כן, גם אם ניקח עובדים צעירים אשר יפרישו להם בשיעור של 17.5% מהשכר, הרי שאין בכך די. כיום כאשר תוחלת החיים עולה ובמקביל עולה גם יוקר המחייה, הרי שגם צעירים אלו עשויים לגלות בעוד כמה שנים, כי הפרשותיהם לאורך כל השנים לא מספיקות למחייתם בגיל פרישה.
 
אם נשווה את הסדרי פנסיית החובה (או המקבילות אליהן) במדינות ה-OECD, נראה כי בחלקן נקבעו כחובת הפרשה סטטוטורית לחיסכון פנסיוני תלוי הכנסה, מעבר לתוכנית הפנסיה הבסיסית על-ידי המדינה. מהלך זה בוצע במקביל להעלאת גיל הפרישה במרבית המדינות, וזאת לאור העלייה המתמשכת בתוחלת החיים, ירידה בשיעור הילודה ועליה ביוקר המחיה.
 
מדינות רבות ב-OECD שמו לב ליחס ההולך וגדל בין שיעור העובדים לגמלאים וחוסר היכולת הכלכלית של מערכת הפנסיה הציבורית לשמור על רמת קיום מינימאלית. משכך, מרביתן עודדו או חייבו חיסכון מעבודה, אשר יחד עם קצבאות מהמערכת הציבורית, אמורים לשמור על שיעור תחלופה של 70%-80% מהשכר של העובדים טרום פרישתם לגמלאות.
 
בריטניה, שהייתה אחת המדינות הראשונות בעולם בפיתוח הסדרי פנסיה פרטית, לא החילה חובה חוקית על הפרשות עובדים, כך שמרבית בעלי השכר הנמוך המשיכו להישען על מערכת הפנסיה הציבורית. אולם ניתנו הטבות מיסוי, ויושם מודל חיסכון לפי מעגל חיים, שאפשר להפריש יותר על חשבון שנים בהם הופרש פחות. בגרמניה עודדה הממשלה הגדלת שיעורי הפרשות לפנסיה מעבר ל-20% באמצעות תמריצי מס לחיסכון וולונטרי, אולם התוכנית כשלה למרות הסובסידיות הנדיבות.
 
הולנד הגדילה את שיעור הפרשות החובה מ-15.4% ל-18.25%, אולם הן לא נכללו על כלל העובדים. באוסטרליה נקבעה חובת הפרשה לפנסיה בשיעור של 9% בדמי הגמולים, מעל שכר המינימום ועד פעמיים השכר הממוצע. בארה"ב יושם חלקית המודל האנגלי לחיסכון לפי מעגל חיים, והתאפשר לעובד להפריש עד 100% מהכנסתו השנתית, בכדי למנף את הצבירה הפנסיונית שלו. בשוויץ קבעו תוכניות פנסיית החובה של עובד ומעסיק בשיעור דמי גמולים של 7% עד 18%, תלוי בגיל העובד, ובנוסף ניתנו הטבות מיסוי לרובד חיסכון וולונטרי.
 
בישראל, פריסת יישום פנסיית החובה למספר שנים נקבעה כפשרה בין ארגוני המעסיקים לארגוני העובדים, בכדי לאפשר היערכות למעסיקים שעד כה לא הפרישו לחיסכון פנסיוני לעובדיהם. מנגד עמדו למעלה ממיליון שכירים, בעיקר בעלי שכר נמוך או במשרה חלקית וזמנית, שלא היה להם ועד עובדים חזק בעל יכולת מיקוח מול המעסיקים לקביעת תנאי העסקתם.
 
במציאות הפנסיונית בה תוחלת החיים עולה גם בישראל, שיעור הילודה שיחסית כיום גבוה לעומת מדינות ה-OECD, גם אמור לרדת בעתיד, וכן רמת יוקר המחיה עולה בהתמדה, הרי שספק האם הפרשות בשיעור של 17.5% יכולות להספיק.
 
כיום מרבית ועדי העובדים החזקים במשק הגיעו להסכמי הפרשות פנסיוניות בשיעור של מעל 20%, ואם מוסיפים הפרשות לקרנות השתלמות, שרק לשליש מהשכירים במשק יש תוכניות כאלה (בייחוד במקומות עבודה בהם יש ועדי עובדים חזקים), הרי שמדובר בהפרשה בשיעור של מעל 30% מהשכר, של העובד יחד עם מעסיקו. מנגד, ההפרשה לפנסיית חובה הינה עד לתקרה של השכר הממוצע במשק, כך ששכירים רבים לא מכוסים על מלוא שכרם, בעיקר עובדים ממעמד הביניים.
 
מנגד, העלאת שיעור ההפרשות, עלולה לפגוע בעיקר בבעלי השכר הנמוך, שכן אז תישאר להם הכנסה פנויה נמוכה יותר כיום, וממילא מרבית שכרם הולך כיום לצריכה לאור העלייה ביוקר המחייה. לכן, יש לשמור על איזון בין הצורך לשמור על עתידם הפנסיוני, ולבין צרכי ההישרדות היומיומיים.
 
הפתרון צריך להיות אם כך, היכן שהוא באמצע. אין אמנם רציונל לחייב את המעסיקים להפרשת חובה לקרן השתלמות, שכן אין המדובר בחיסכון פנסיוני, ,אולם, אם אנו לא רוצים לראות עובדים במעמד נחות לעומת עובדי הועדים החזקים, הרי שחובה לקבוע "פעימה שמינית" לפנסיית החובה ולהעמידה על שיעור של 20%. כמו כן, יש לקבוע את פנסיית החובה עד 4 פעמים שכר ממוצע במשק, שכן גם מרבית העובדים ממעמד הביניים זקוקים להגנת המחוקק, בכדי שיכוסו על מלוא שכר, הן בגין הפרשה לקצבה, והן עבור ביטוחי אובדן כושר עבודה ושאירים.
 
בכדי לא לפגוע בבעלי השכר הנמוך, או במי שעובדים במשרה חלקית, יש לקבוע כי הפרשה מעל 17.5% תהיה חובה רק למי ששכרו מעל שכר המינימום במשק. עובד בשכר נמוך, יוכל לוותר על הגדלת שיעור ההפרשה הפנסיונית הנוספת. במקביל, יש לפעול להחזיר את העצמאיים למעגל החיסכון הפנסיוני, לרבות חיסכון פנסיוני של שכירים במעמד עצמאי. הדבר ניתן לביצוע רק בדרך של החזרת החיסכון ההוני, שכן על עצמאים לא ניתן להטיל באופן פרקטי שום מגבלה רגולאטורית להפקדה פנסיונית כחובה, כך שהדרך היחידה הינה דרך תמריצי מס במנגנון בעל תחנת יציאה לאחר מספר שנות חיסכון. אין זה אומר שהכספים יצאו מהמערכת בתום תקופת המינימום לחיסכון, אולם לעצמאיים יותר קל לחסוך כשהם יודעים שכספיהם יהיו נזילים לאחר תקופת חיסכון משמעותית, והם יוכלו להשתמש בחלק מחסכונותיהם לטובת פיתוח העסק (גם אם לא ישתמשו בזה בפועל).
 
כל תוכנית לעידוד חיסכון בעולם מבלי קביעת חובה סטטוטורית או מתן סובסידיות, לא צלחה. לאזרחים אין אינטרס לחסוך לעתיד, בייחוד כשהם לא יודעים כיום כמה כסף בדיוק עליהם לחסוך, והאם מה שהם חוסכים כיום יספיק לשמור על רמת חייהם בעתיד. מנגד, עומדים בפני אותם האזרחים פיתויים לצרוך כמה שיותר, לשדרג את רמת חייהם, לרכוש מוצרים חדשים יותר וכדומה.
 
למדינת ישראל תהיה עלות ביישום "הפעימה השמינית" של פנסיית החובה, בין אם תחת כובעה כמעסיקת עובדי מדינה באופן ישיר או דרך עובדי קבלן, ובין אם באופן עקיף בגין אובדן מיסוי רווח הון על חלק גדול יותר של הפרשות פנסיוניות.
 
אולם, המדינה רואה כבר כיום את שיעור ההוצאה ההולך ועולה של משקי הבית, כשמנגד שיעור החיסכון הולך וקטן. בכדי שאזרחים לא יפלו כנטל על כתפי המדינה בערוב ימיהם, יהיה עליה לנקוט בצעדים אמיצים למתן הטבות מיסוי לחוסכים באופן וולונטרי או בעידוד "הפעימה השמינית" של פנסיית החובה לכדי שיעור של 20% לפחות.