חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב-2012 - עידן חדש ביחסי סוכן-ספק

 תפקידו של הסוכן המסחרי הינו, לקשר בין הספק לבין לקוחותיו. במאמציו לערוך את הקשרים הללו, ישמש הסוכן המסחרי כמעין מתווך, כשהוא משתמש לרוב בקשריו העסקיים ובמוניטין העסקי והאישי שלו כמו גם במקורות כספיים עצמיים שלו, וכל זאת בציפייה לקבל עמלות מהספק או תמורה אחרת שתוסכם על הצדדים.

ההשקעה הרבה שמשקיע הסוכן בהטמעת הטובין וביצירת קשרים עסקיים לספק, למעשה חושפת את הסוכן למניפולציות רבות מצד הספקים, מכפיפה אותו לרצונם ומצריכה את הסוכן להגנה  על פי דין.

ואכן, הקושי המרכזי שהחוק בא לענות עליו, היה טמון בכך שסוכנים שפעלו עבור ספקים, והשקיעו משאבים רבים לבסס את עסקיהם או מוצריהם של  הספקים (לפעמים אף בחדירה לשוק), מצאו את עצמם כשידיהם על ראשם ומול שוקת שבורה, כאשר הספק הודיע להם שהוא מפסיק את ההתקשרות עימם, לעיתים אף ממש בסמוך לאחר שהגיעה ההצלחה המיוחלת, כשהנהנה המרכזי ולעיתים היחידי מפועלו של הסוכן הוא הספק.

למעמדו של סוכן (ובענייננו, סוכן מסחרי) ככלל יהיו שלושה מאפיינים עיקריים: א. לרוב הסוכן המסחרי יפעל בשמו של הספק ולטובתו; ב מערכת היחסים בין הספק לבין הסוכן תהא מערכת יחסים ממושכת ותכלול התקשרויות עם צדדים שלישיים; ג. בשונה מעובד  של הספק, לסוכן המסחרי יהא מרחב של עצמאות ושל שיקול דעת בפעולתויו[2].

עד לחקיקת החוק, חלה עמימות רבה בהגדרת המונח "סוכן" או "סוכן מסחרי" וביחס למשמעות המוקנית לגורם שכזה. בשונה ממדינות אחרות אשר אבחנו את סוגי הסוכנים והעניקו להם הגנה בהתאם למהות תפקידם, המונח "סוכן", על פי הדין הישראלי, איגד בתוכו סוגים שונים של סוכנים וכך, תחת אותה "כותרת"  קובצו מספר רב של התקשרויות משפטיות שונות[3], חלקן בעלות כל המאפיינים שפורטו לעיל וחלקן לאו. 

החוק הגיע על מנת ליצור אחידות ולהחיל מטרייה משפטית זהה לכל העונים על הגדרת "סוכן" כמו גם להעניק הגנה לסוכנים המסחריים ולמנוע מצב שסuכנים מסחריים לא יהנו מפירות השקעתם. בכך, למעשה חידושו הגדול של החוק- לראשונה בדין הישראלי מובטחת הגנה חקיקתית להשקעה הרבה ולעיתים אף העצומה הכרוכה בפעילות של סוכנים מקומיים העובדים מול ספקים בישראל או ספקים מחו"ל והשקעתם רבה.  

כחלק מההגנות הקבועות בחוק, נמצא הוראה הקובעת כי הצדדים לחוזה סוכנות חייבים לפעול זה כלפי זה בנאמנות[4]. בעוד שחובת הנאמנות בה חייב הסוכן הינה מובנית וברורה שהרי הוא פועל כשלוחו של הספק, הרי שאין חובת הנאמנות בה חייב הספק כלפי הסוכן מובנת מאליה כלל וכלל ועיגונה בחוק נועד בראש ובראשונה להבטיח את מעמד הסוכן ולהבטיח כי לא ינוצל בידי הספק.

כך, חייב ספק לתת בידי הסוכן פיצוי בגין סיום חד צדדי של הסכם הסוכנות בהתקיים התנאים הנקובים בחוק[5], יש צורך במתן הודעה מוקדמת לסוכן בגין סיום הסכם סוכנות שתקופתו לא היתה קצובה[6], לא ניתן להתנות על הוראות החוק אלא לטובת הסוכן[7] וכו'.
החוק, כאמור, בא להגן בעיקר על זכויות הסוכן. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי למעשה החוק משרת גם את האינטרסים של הספקים, בכך שהוא נותן בידם כלים לתחום את הסיכון שיש בניתוק מערכת היחסים העסקית עם סוכנים.

החוק קובע באופן מפורש מי ייחשב כ"סוכן" ומי לאו (מי שעיסוקם באיתור לקוחות או בפעילות לשם התקשרות לרכישת טובין (נכסים מוחשיים שאינם מקרקעין) המשווקים על ידי הספק; מהן אותן התקשרויות עליהן יחול החוק (התקשרויות בהן הספק מייפה את כוחו של הספק המסחרי בהרשאה מתמשכת לאיתור לקוחות חדשים או להתקשרות נוספת עם לקוחות קיימים, לשם רכישת טובין המשווקים על ידי הספק, בלי שמתקיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד או קשרי שותפות); החוק קובע מדרג של סעדים להם יהא זכאי הסוכן המסחרי, בהתייחס להשקעה שהלה השקיע: כך, תקופת ההודעה המוקדמת בה חייבים הצדדים על פי סעיף 4 לחוק הינה פונקציה של תקופת ההתקשרות בין הצדדים- ככל שתקופת ההתקשרות ארוכה יותר, כך מועד ההודעה המוקדמת הינו ארוך יותר וזאת על מנת לאפשר לסוכן להיערך לסיום ההסכם; הפיצוי הקבוע בסעיף 5 לחוק, מותנה במספר תנאים מקדימים והם כי הסכם הסוכנות היה בתוקף של שנה לפחות, כי הסוכן היה הגורם היעיל להתקשרויות שנעשו בין הספק לבין הלקוחות וכי הספק נהנה מפירות הסוכן גם לאחר שהסתיימה ביניהם ההתקשרות. סכום הפיצוי אף הוא הינו פונקציה של השקעתו של הסוכן והוא אינו סכום קבוע- ככל שהסוכן השקיע יותר עבור הסוכן והשיא את רווחיו, כך יהא זכאי לפיצוי גדול יותר.  

ואולם, חרף נסיונותיו של החוק לאזן את זכויות הצדדים ולהעניק לסוכן המסחרי הגנה ראויה להשקעה שישקיע, החוק אינו חף מקשיים אשר מפחיתים בפועל מההגנה אותה ניסה להעניק לסוכנים:

קושי ראשון: הפיצוי הקבוע בחוק ניתן רק אם במידה וחוזה הסוכנות היה בתוקף שנה. ככלומר, במידה  וסוכן השקיע 11  וחצי חודשים לקיום התחייבויותיו על פי הסכם הסוכנות, , החוק כלשונו אינו מקנה לו פיצוי ראוי בגין השקעתו ואינו משקלל את גודל ההשקעה שהשקיע וזאת למרות שייתכן ומדובר בהשקעה משמעותית שעשה הסוכן וחרף העובדה כי ההשקעה הגדולה ביותר שישקיע הסוכן, תהא לרוב בתחילת ההתקשרות שכן, במועד זה הוא עצמו מקים את התשתית שתקשר בין הספק לבין הלקוחות- הוא מאתר את הלקוחות, לומד את מוצרי הסוכן ומשווק אותם.

כמו כן, לא מן הנמנע כי ספקים שונים יעדיפו לסיים את התקשרויות עם סוכנים שונים שטרם הוכיחו את כדאיות ההתקשרות עימם, בטרם תחלוף שנה. ההתקשרויות אלו, בדרך כלל תהיינה עם סוכנים "קטנים" יותר, אשר אין להם משאבים רבים להגיע לציבור לקוחות נרחב במשך זמן קצר.

קושי שני: המנגנונים הקבועים בחוק למעשה, מאפשרים לספקים לתמחר את  עלות ההתקשרות עם סוכנים מסחריים וכן לתמחר את אורך תקופת ההתקשרות הכלכלית עבורם ואת "מחיר" סיומה החד- צדדי של ההתקשרות. 

קושי שלישי: הפיצוי המוגדר בחוק מתבסס על הרווח הממוצע בלבד, והרי ברור, שבעל עסק יכול לתמרן ו"לשחק" עם נתוני הרווח בצורה שתהיה לו נוחה להציג רווח מינימאלי באופן שלצורך הערכת הפיצוי של הספק יהיו נתונים נמוכים משמעותית מהרווחים שנתקבלו, בעוד שייתכן ומחזור ההכנסות היה עצום. זאת ועוד, ההצמדה של הפיצוי לרווח בשנים הראשונות, בעייתי כשלעצמו, שכן דווקא בשנים הראשונות של העסק הרווח נמוך יחסית וצומח רק מאוחר יותר, כך שהפיצוי נגזר מרכיבים נמוכים יחסית. על כן נראה כי היה מקום לחשוב על חישוב פיצוי על בסיס אחוז מסוים מן ההכנסות או לחילופין על מנגנון של היוון מסוים של ההכנסות למשל מתוך מעגל הלקוחות המובטחים שנוצר.
באמרת אגב נציין, כי התמחור הקיים בחוק, יכול לפעול גם לצד השני ולתת לסוכנים יכולות הערכה בדבר הכדאיות שתצמח להם בסיום התקשרויות עם ספק וכן יכולה לתמרץ את הסוכנים המסחריים להתקשר בעסקאות  אשר לכאורה תעלנה את רווחי הספקים, אך דה פקטו לא תהיינה כדאיות ו/או רווחיות לטווח הארוך.

לסיכום נציין כי חקיקתו של החוק הינה כורח המציאות. החוק נועד להגן על הסוכנים אשר מעמדם לרוב נחות מה של הספקים. אולם, החוק כמו כל חוק, נתון לפרשנויות שונות ולמניפולציות. החוק בנוסחו היום, אינו פותר את כל הדילמות שתיתכנה במערכת יחסים של סוכן- ספק, וקיימות בו לאקונות שונות העלולות להכשיל את מטרתו. כך למשל, התקשרויות עלולות להסתיים בטרם תחלופנה שנה, הסכמי הסוכנות יהפכו להסכמים לתקופה קצובה וכו',  בתי המשפט ככל הנראה, יתבקשו לבאר  מהם המקרים המיוחדים המצדיקים הערכה שונה של הפיצוי לסוכן, עלולה לעלות ביתר שאת הסוגיה מי בדיוק הפר את ההסכם שהרי ספקים עלולים לנסות להראות הפרות בכל מחיר, כדי לא לשלם פיצוי. זאת ועוד, החוק בנוסחו היום, מדגיש כי אין בהוראותיו בכדי לגרוע מהוראות כל דין[8], כך בהחלט ייתכנה כי צד בצד עם תביעות שתוגשנה מכח החוק, תוגשנה תביעות נוספות בשל עילות  מכח הדין הכללי, דיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכדומה.

מאידך, יש לזכור כי המצב הקיים טרם החוק היה עוד יותר אמורפי ולוט בערפל ובנוי על דיני החוזים הכלליים והפסיקה בערכאות השונות, כך שהחוק הזה, אכן מעמיד בפני כל השחקנים, תמונה יותר ברורה של מה צפוי לקרות במקרה של סכסוך מסחרי או ביטול הסכם ומקנה יותר וודאות הן לסוכנים והן לספקים ולפיכך,לברך על חקיקתו ולפעול על מנת שיעמוד במבחן המציאות, תוך חקיקת הוראות שונות נוספות שתהדקנה את זכויות הסוכן ותשרתנה את מטרת החוק.
 
*הכותבים הם שותף ועורכת דין ממשרד גדעון פישר ושות'