רגולציה סביבתית והשפעתה על יוקר המחייה בישראל

כך לדוגמא נזכיר את חוק הפיקדון משנת 2001, החוק למחזור ולסילוק צמיגים משנת 2007 והחוק להסדרת הטיפול בפסולת אריזות משנת 2010. בחקיקות הללו מוטלת כל האחריות (המימונית והתפעולית) לביצוע פעולות המחזור על המגזר העסקי. חקיקה זו יוצרת נטל כלכלי כבד הכרוך בין השאר בהעסקת כוח-אדם יעודי, ניהול מערך דיווח מכביד ושינויים יסודיים במערך התפעול העסקי.
רעיון המחזור העומד בבסיס חקיקה זו הינו "מהפכה" מבורכת. עם זאת, אנו נתקלים שוב ושוב במטרה ראויה, שהוצאתה אל הפועל מובילה לפתרון "הקל": הטלת אחריות והכבדה נוספת על המגזר העסקי במדינת ישראל.
 
חוסר ההיגיון הבסיסי נעוץ בכך שדורשים מהמגזר העסקי למחזר מוצרים שחוקים שאינם בחזקתו.
 
במכבש החקיקה הממשלתית מונחת כיום הצעת חוק לטיפול סביבתי ומחזור ציוד אלקטרוני וחשמלי. העלות הכלכלית הנדרשת לצורך טיפול בפסולת הציוד האלקטרוני מוטלת על המגזר העסקי, דבר שבוודאי יוביל לעליות מחירי מוצרי החשמל והאלקטרוניקה לצרכן. במצב דברים זה נראה בעיניי כי הצעת החוק הנוכחית תהווה את הדגל האדום והסמלי של מחאת מעמד הביניים בקיץ הקרוב.
 
על המחוקק להטיל חובה על הרשויות המקומיות, שהינן הגורמים היעילים, המתאימים והזולים ביותר לטיפול בפסולת כלשהיא, להקים את התשתיות הנדרשות לצורך איסוף ולסילוק פסולת אלקטרונית.
 
על המדינה לפעול להקמתו של תאגיד בבעלותה והממומן על ידה שיפעל לקידום ביצוע פעולות מחזור לפסולת אלקטרונית. יש לבטל את החובה המוחלטת החלה על המגזר העסקי למחזר פסולת, מכול סוג שהוא, שאינה בחזקתו ואין לו שליטה עליה.
 
יש לזכור כי הצעת החוק הממשלתית הנ"ל מנוסחת ברוח "חוק האריזות", חוק שנכנס לתוקף לפני למעלה משנה ושהממשלה כשלה בישומו בפועל. עקרונות ובסיס חוק זה "שוכפלו" בהצעת החוק למחזור פסולת אלקטרונית והכישלון שוב ידוע מראש.