ללכת עד הסוף
כל אלה שנסעו בשנת 82' בכביש תל אביב-ירושלים וחזרה, נדהמו לראות מחזה מוזר. מטוסי חברת התעופה הלאומית, אל-על, קורקעו והועמדו בצפיפות כמו לוויתני ענק שנשטפו החוצה מן הים על מנת להתאבד. אלה שלא טסו לעיתים קרובות לא הבינו מה קרה. לאחר מכן התחוורה הפרשה במלואה, הפסדי אל-על שהייתה בבעלות המדינה הגיעו ל-200 מליון דולר. הממשלה והנהגת החברה ניסו לגבש תכנית הבראה אך היא נתקלה בהתנגדות עזה מצד ועדי העובדים באל-על וההסתדרות הכללית.
שביתות ועדי העובדים שהחלו בשביתת הדיילים בספטמבר 82' שיתקו את החברה. אי אפשר היה להגיע להסדר סביר. בשלב זה החליטה הממשלה על סגירת החברה ופעלה לפירוקה. כל ציבור העובדים הוצא לחופשה כפויה והמשטרה השתלטה על מתקני החברה בנתב"ג. אל-על המשיכה לפעול במטוסים חכורים.
למדינת ישראל פשוט נמאס מהשתלטות הועדים ששיגעו את המדינה וממש התעללו בחברה. הפתרון היה פתרון דרסטי וחריף וכל הציבור הבין לאחר מכן, שצעדי הממשלה היו בלתי נמנעים. רק בדצמבר 82' נחתם הסכם קיבוצי חדש שאפשר את חידוש הפעילות של אל-על. ננקטו צעדי יעילות וצמצום במצבת כח האדם. אל-על חזרה לצמיחה והפכה להיות חברת תעופה שזכתה להכרה בינלאומית.
לא תמיד הסדר וחתימה על הסכם עם ועדי עובדים מהווה הישג. השאלה אינה אם הושג הסדר או לא הושג הסדר. השאלה המרכזית היא מה היה מחירו של ההסדר. בשנת 2005 נעשה הסדר עם עובדי הנמלים על הפרטה ויצירת תחרות בנמלי ישראל. שילמו לעובדים סכומי מענק גבוהים, הבטיחו את זכויותיהם והעלו את שכרם אבל הפרטה אין ואף אין תחרות. יותר מדי התרגלנו להתרפס בפני ועדי עובדים המועסקים בחברות שבבעלות המדינה בשירותים החיוניים.
אנו יוצרים מצב שכל מחיר מוצדק ובתנאי שסכסוך העבודה יגיע לסיומו, אבל בהרבה מקרים בשביל פתרון לטווח הקצר אנו מוכרים את העתיד ואנו הופכים את הציבור של מדינת ישראל שבוי של הועדים החזקים. אם כיום שר התחבורה רוצה לעשות שינוי מבני ברכבת ישראל במקום להמשיך במסכת הויתורים הבלתי פוסקת אין זה אומר ששגיאה בידו.
יתכן והגיע הזמן שהממשלה כן תכתיב מהו מבנה החברות בבעלותה. על אף שהתוצאה יכולה להיות השבתת שירות חיוני יעיל לתקופת זמן ועל אף הנטייה של בתי הדין לעבודה להעדיף את האינטרסים של ועדי העובדים על פני האינטרסים של הציבור הרחב.
אסור לנו להמשיך ולבסס את התפיסה שכאשר העובדים משביתים שירות חיוני הם תמיד יקבלו תוספות שכר והטבות כספיות נוספות על חשבון הציבור הרחב. זוהי עמדה קלוקלת שאינה מטיבה להעריך נכונה את המחיר המשולם על חשבון העתיד, על מנת לסיים את סכסוכי העבודה.
מאמר דומה פורסם במעריב.
