הפטור ממע"מ ביבוא אישי מסיט את הצריכה הפרטית לחו״ל

הפטור ממס למי שרוכש מוצרים מחו"ל הוא עיוות משמעותי בעיקרון התחרות בתנאים שווים לרעת המגזר העסקי בישראל

במאמרו ב–TheMarker, ב–28 במאי, טען סמי פרץ שעמדותיי בתחום הכלכלה נגועות באי עקביות — אבל הוא שוגה, ובגדול. פרץ מצא אי־עקביות בין עמדתי המחייבת הורדת מכסים ביבוא על שורת מוצרי צריכה, כולל מוצרי חקלאות, לעמדתי שלפיה הגיעה השעה לבטל את הפטור ממס ערך מוסף על יבוא מוצרים מספקי חוץ ביבוא אישי.

בעולמנו קיים ערך שקוראים לו שוויון, ובעולם הכלכלה שוויון משמעותו תחרות בתנאים שווים. מי ששואף לראות תחרות של אמת בתחום הכלכלה, צריך גם לשאוף שתחרות זו תהיה בתנאים שווים ככל האפשר. כשאנו מפחיתים מכסים על יבוא מוצרים לישראל — אנו מקדמים את עיקרון התחרות השווה בין הייצור המקומי לבין היבוא. אם נבטל את הפטור ממע"מ על יבוא אישי של מוצרים מספקי חוץ — נקדם שוב את עיקרון התחרות השווה.

צרכן שרוכש חולצה בישראל מחויב בתשלום מע"מ בשיעור 17%, בעוד שאם הוא רוכש את אותה החולצה ביבוא אישי, הוא אינו מחויב במע"מ. יש פה עיוות משמעותי בעיקרון התחרות בתנאים שווים לרעת המגזר העסקי בישראל.

אוסיף כי מעולם לא טענתי שיש להוריד את המכסים הגבוהים על יבוא של גידולים חקלאיים ללא אקט משלים. תמיד הוספתי שזה חייב להיעשות בד בבד עם יצירת תמיכה ישירה בחקלאים, כמקובל במרבית הארצות בעולם.

אם נציב שני מתחרים לריצת 100 מטר, ונאמר לאחד מהם: 'אתה תהיה בקו ההתחלה' ולשני 'אתה תתחיל את המירוץ 17 מטר קדימה' — דומה לי שאפילו פרץ לא יטען שזוהי תחרות בתנאים שווים (או שזוהי בכלל תחרות). אבל כשאנחנו, בנדיבות רבה, מוכנים שהמגזר העסקי שלנו יופלה לרעה וישלם את מלוא המע"מ על מכירותיו בשיעור של 17% — בעוד ספקי החוץ יהיו פטורים מתשלום מע"מ — אצל פרץ זה בסדר. למה? כי פעם פוליטיקאים חילקו סוכריות לציבור, והן הפכו להיות ערך עליון; וכמובן, סוכריות אלה מצדיקות את הנזקים שאנו גורמים למגזר העסקי שלנו, שהוא במקרה גם מי שמייצר מקומות עבודה.

איזה היגיון יש בכך שצרכן ישראלי שרוכש תרופות ושירותי בריאות בישראל ישלם את מלוא המע"מ, אבל כשהוא מייבא תמרוקים ביבוא אישי הוא פטור מלשלם מע"מ? הלוא העיוות זועק ממש; וכאילו שאם נבטל את הפטור לא תהיה תחרות בין מכירות מקומיות לבין יבוא אישי. תהיה תחרות ועוד איך, אבל בתנאים שווים יותר. אם רוצים לשמור על מערכת המסים ברמת האחריות הנדרשת נבין מיד שאסור להעניק פטורים מפלים דרך מע"מ.

מע"מ בישראל הוא מס אוניברסלי. במהות, הוא חלק מהמחיר. הוא מוטל ברכישת כל מוצר ושירות בשיעור אחיד, ומהווה כיום שליש מהכנסות המדינה. מס ערך מוסף נחשב למס המוצלח ביותר בישראל. שימוש במע"מ להענקת פטורים נוגד את תפישת היסוד. אכן יש פטור ממע"מ ברכישת פירות, ירקות ורכישת מוצרים באילת — אבל אלה הם החריגים המעטים שההצדקה לקיומם מוטלת בספק.

ניתן היה להאמין שכיום — לאור משבר הקורונה החריף, שעשה שמות במגזר העסקי הפרטי בישראל והוליד אבטלה בממדים מפלצתיים — נדע קצת יותר להעריך את תרומת המגזר העסקי הפרטי לתעסוקה, להכנסות המדינה ולתוצר. ההפרדה בין ציבור הצרכנים למגזר העסקי היא מלאכותית וקצרת ראות, משום שאם המגזר העסקי ייהרס, לא יהיה לצרכנים כוח קנייה.

רמת הצריכה הפרטית בישראל היתה 214 מיליארד דולר ב–2019. אם אנו רוצים שהמגזר העסקי יתחזק, אין די בהקצאת מיליארדי שקלים למגזר העסקי — צריך להטות כוח קנייה אדיר זה למגזר המקומי, ולא לתעלו באופן מלאכותי לספקי חוץ. אבל אנו עושים בדיוק ההיפך. הפטור ממע"מ ביבוא אישי לספקי חוץ, מתעל את כוח הקנייה העצום הזה לחו"ל, תוך אפליה לרעה של המגזר שלנו. האיחוד האירופי קיבל החלטה לבטל כליל את הפטור ממע"מ, משום שהוא רוצה להגן על המגזר העסקי שלו, אבל אצלנו הסוכרייה שחולקה עדיין עומדת אצל סמי פרץ בראש הפירמידה כערך עליון.

המאמר בדה מרקר כפי שפורסם ב 2.7.2020