כיצד ניתן להתגונן בפני אמצעי אכיפה המופעלים על ידי הממונה על התקינה

עוסקים המשווקים מוצרים החלים עליהם תקנים רשמיים, נתונים לפיקוח הממונה על התקינה. הממונה והמפקחים ממשרדו רשאים לפנות לכל עוסק, לדרוש ממנו לאפשר להם לדגום מהמוצרים במחסניהם, לדרוש מהם מסמכי יבוא וחשבוניות מכירה, ובמקרה והממונה יגיע למסקנה כי מוצר מסוים איננו עומד בדרישות התקנים הרשמיים החלים עליו, לנקוט נגד העוסק בצעדי אכיפה היכולים לגרום לו לנזקים משמעותיים, כגון תפיסת מוצרים, השמדתם ואפילו לדרוש ממנו לערוך את איסוף המוצרים מלקוחותיו recall, דהיינו לדרוש מהעוסק לפנות ללקוחות לרבות באמצעות פרסום בעיתונות ולבקש שישיבו את המוצרים על מנת שיושמדו או על מנת שיערכו בהם תיקון ליקויים, אם דבר זה הנו מעשי.

אין חולק, שאם עוסק משווק מוצר המסוכן לבריאות הציבור, לבטיחות הציבור או לסביבה, מן הראוי למנוע זאת וממנו, אך תחילה יש לברר כמה דברים:

א.  האמנם המוצר או המוצרים בהם מדובר איננו עומד בדרישות התקנים החלים עליהם.
ב.  גם אם המוצר איננו עומד בדרישות התקנים הרשמיים החלים עליו, אין זה אומר כי המוצר מסוכן לשלומו של הציבור, לבריאות הציבור או לבטיחותו או לסביבה.
ג.  האם הצעדים שהממונה על התקינה מתכוון לנקוט הם מידתיים בהתחשב במידת הסיכון שנשקפת לכאורה מהמוצר.

מתברר, שלמרות הרפורמה הרחבה במרחב התקינה שנכללה ב"חוק ההסדרים" לשנת 2014, ואשר פתחה את שוק בדיקות ההתאמה לתקן לתחרות, ממשיך משרד הממונה על התקינה לבדוק את המוצרים החשודים בעיניו אך ורק במעבדות מכון התקנים הישראלי, כאילו אין תחרות במשק וכאילו הוראות חוק חובת המכרזים איננו חל עליו.

אני מניח, שרבים מבין קוראי פוסט זה סבורים, כי בדיקות התאמה לתקן במעבדות שונות יביאו לתוצאות זהות, אך אין הדבר כך. מבלי להיכנס להכללות אומר, שגם אם תקן מכיל הוראות כיצד יש לבצע את בדיקות ההתאמה על פיו, תמיד יהיה צורך בפרשנות של ההוראות, וכל מעבדה תבצע את בדיקות ההתאמה בשונה מרעותה.

הואיל והמונופול של מכון התקנים לגבי בדיקות ההתאמה לתקן איננו קיים עוד אפילו בתחום היבוא, יוצא, שאם תבוא הודעה ממשרד הממונה על התקינה כי על בסיס בדיקה במכון התקנים הוא הגיע למסקנה, בכפוף לשימוע, כי המוצר איננו מתאים לתקן, רשאי העוסק להזמין ב"מעבדה מאושרת" אחרת בדיקת התאמה לתקן של אותו מוצר, ובמקרה והמעבדה המאושרת האחרת תקבע כי המוצר כן מתאים לתקנים הרשמיים החלים עליו, ותיתן על כך תעודת בדיקה בהתאם לסעיף 12(א) לחוק התקנים, תשי"ג-1953, יוכל העוסק להשיב לממונה על התקינה כי הוא דוחה את ממצאי מכון התקנים, ולהציג בפני הממונה את תעודת הבדיקה של המעבדה המאושרת האחרת.

באשר לזהותן של המעבדות המאושרות, והתחומים בהן אושרו, הנכם מוזמנים לצפות באתר האינטרנט של משרד הכלכלה והתעשייה.

אני מבקש להדגיש, כי האמור לעיל איננו תיאורטי: רק לאחרונה טיפל משרדי במוצר שנמצא בלתי מתאים לתקן במעבדת מכון התקנים, ונמצא מתאים לאותו תקן ממש במעבדה מאושרת אחרת. כשניתחנו את שתי התעודות, ואף ערכנו בירורים בשתי במעבדות, התברר כי מכון התקנים ערך את הבדיקה במה שהוא עצמו כינה "worst case", ואילו המעבדה השנייה הציבה את המוצר באופן המתאים לייעודו, דבר המתחייב לא רק מהתקן, אלא גם מהשכל הישר.

שאלה אחרת היא, אם בכל מקרה שמוצר שחל עליו תקן רשמי והוא איננו עומד בכל דרישות התקן הרשמי החל עליו, רשאי הממונה על התקינה לנקוט נגדו באמצעי אכיפה. אמצעי האכיפה בהם מדובר מפורטים בסעיף 10ב לחוק התקנים המסמיך את הממונה על התקינה לאסור על ייצורו של המוצר, על מכירתו, על הצגתו לשם מכירה, וכן להורות על איסופו למקום שהממונה יקבע (recall). במקרים מסוימים רשאי הממונה גם להורות על השמדת המוצר.

לעניין זה מתברר, כי אנשי הממונה על התקינה מפרשים את סמכויותיהם, כאילו הם רשאים לנקוט בצעדים אלה בכל מקרה בו מתברר כי המוצר איננו מתאים לכל דרישות התקן החלות עליו, ולא היא: כדי לנקוט בצעדי אכיפה שפירטתי לעיל, על הממונה על התקינה להראות, כי המדובר במוצר המסוכן לבריאות הציבור, או לבטיחות הציבור או לסביבה. לעניין זה יצוין, כי קיימים תקנים רשמיים הכוללים דרישות שאינן בטיחותיות, בריאותיות או סביבתיות, כמו למשל סעיפי סימון, הפרעה למכשירים ואפילו הוראות איכות.

טיעון נוסף שרשאי עוסק לטעון נגד צעדי אכיפה הוא, הטיעון המידתי. סעיף 10ג לחוק התקנים קובע, כי הוראות הממונה על התקינה יינתנו בשים לב לנסיבות העניין, ובכלל זה להיקף הפגיעה בשלומו, בבטיחותו ובבריאותו של אדם ולהיקף הפרסום הנדרש.

יוצא, שאפילו אם חלילה יתברר, כי מוצר המשווק בידי עוסק הוא מסוכן לשלומו של אדם, למשל, עדיין אין זה אומר שהממונה על התקינה יכול להפעיל נגדו את מלוא סמכויותיו, וכי הוא צריך לנהוג במידתיות. לשון אחר: לא רק צריך להתחשב באינטרסים של הציבור, אלא גם באינטרסים של העוסקים.