הכח המניע: מה חסר בחוק ההסדרים?

היעד המרכזי של כל מדינה דמוקרטית חייב להיות בניית חברה חזקה ואיכותית, ובמלוא מובן המילה. ומה צריך לעשות כדי להשיג זאת? אין זה סוד: הורדת שיעור האבטלה; יצירת מקומות עבודה מספקים לתושבים; העלאת כוח הקנייה של יחידים ושל התא המשפחתי; השקעה רבה יותר בחינוך; הרחבת ההשכלה הכללית של התושבים; שיפור היכולות המקצועיות; וגם יותר תרבות, בידור וספורט.

הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה הוכנה בעיקר על ידי פקידי האוצר. ראייתם את הרפורמות הנחוצות היא בעיקרה ראייה בתחום הכלכלי. אבל מה שמאוד חסר לי בחוק ההסדרים הוא מה שמצטייר כמשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה, וזה המאבק בפשיעה והגברת הביטחון האישי.

הכלכלה חשובה מאוד, אבל היא לא חשובה יותר מהגנה על החיים ומהגנה על גוף האדם ורכושו. וכאן טמון אחד מכישלונותיה הגדולים של מדינת ישראל. היעדר התייחסות רצינית מספקת, כמעט היסטורית, עד כמה חשוב להיאבק בפשיעה בכללה ולא רק בטרור.

כשבנימין נתניהו נבחר לראש ממשלת ישראל בשנת 2009 הוא הזמין אישים שונים כדי לשמוע את המלצותיהם באשר לעתיד המשק. הייתי אחד מהם. ואז הציג נתניהו שאלה מעניינת. הוא אמר, אל תתנו לי מצגת ושורת הצעות. כל אחד יתן לי המלצה אחת בלבד שהיא בעיניו החשובה ביותר. אישים שונים הביעו דעות שונות. ההמלצה היחידה שלי היתה הגברת המאבק בפשיעה וחיזוק הביטחון האישי.

מה שעמד מול עיני היתה הדוגמה המאלפת באשר לתפקודו של רודולף ג'וליאני בתקופת היותו ראש עיריית ניו-יורק. חייתי בניו-יורק שנתיים ימים קודם שג'וליאני נבחר לתפקידו, ויכולתי לחוש היטב בשינוי. הוא הציב יעדים מוגדרים וחתר בנחישות להשגתם – וגם השיגם. אחד מהם היה חיסול נגע הפשיעה. ספרו "מנהיגות" הוא ספר לימוד מאלף, כיצד ראשי ערים ושרים בכל העולם צריכים לבצע את תפקידם. הוא הוריד דרסטית את מפלס הפשיעה ו"ניקה" את הרחובות. כתוצאה מפעילותו, ניו-יורק שינתה פניה, כלכלת העיר פרחה ומחירי הנדל"ן זינקו.

בכל מהלך תקופת עבודתי בכנסת ישראל הקדשתי תשומת לב מיוחדת לנושא המאבק בפשיעה. קידמתי חוקים חשובים כמו המאבק בסוחרי הסמים, המאבק בתעשיית גנבות הרכב וגם שינוי זכות ההגנה העצמית. התרשמתי, לאחר הרבה דיונים עם צמרת המשטרה, שמשטרת ישראל אינה מבצעת נכון את תפקידה.

מבנה המשטרה ביסודו היה לקוי היסטורית, דרך עבודתה אנכרוניסטית והשימוש בכח האדם העומד לרשותה רחוק מלהיות אפקטיבי. אני לא מזלזל חלילה בעבודת המשטרה; זו עבודה קשה וחסרת הכרת תודה ציבורית. שוטרים בתפקידם מתעמתים עם ציבור פרוע ומוגבלים לעיתים ביכולת התפקוד שלהם. לפעמים אף נדרש מהם כח איפוק של פלדה. אבל עוצמתה וחזקתה של משטרת ישראל וכלל תחום אכיפת החוק במדינה מעולם לא היו יעד לאומי מרכזי. חוששים להתמודד. בולעים בשקט את העלבון.

פרקליטות המדינה אינה מסייעת למשטרה ולפעמים אפילו מכשילה את עבודתה; כאשר לא האינטרס הציבורי הכולל עומד לנגד עיניה אלא דקדקנות משפטית מיותרת. גם מערכת המשפט אינה מעניקה את התמיכה הראויה כאשר מגיעים לשלב הענישה.

לדאבון הלב, מאז ששונתה ההיררכיה של משטרת ישראל והוחלט למנות שר לביטחון פנים במקום שר משטרה לא השכילה שורה ארוכה של שרים לביטחון פנים לעשות את השינוי המבני הדרוש. אני שואל ידידים אם הם ראו אי פעם שוטר מהלך ברחובות העיר תל אביב על מנת לתרום לביטחון התושבים. כולם עונים לי בשלילה. בשיקאגו אפשר לראות זוגות שוטרים רכובים על אופניים.

בישראל אין משטרה בחוצות העיר. יש רק מעט מאוד ניידות בודדות, ובעיקר ממשטרת התנועה. מסת כח האדם של המשטרה מצויה בתוך המשרדים. מי שמגיע לתחנת משטרה יתפלא לראות את שפע השוטרות והשוטרים, הקצינות והקצינים הנמצאים בצפיפות בתוך תחנות המשטרה, כאילו שהטכנולוגיה אינה מאפשרת כיום לבצע עבודת רישום מחוץ למשרדים. המשטרה חוקרת עבירות לאחר ביצוען. היא אינה עושה מספיק פעולות כדי למנוע ביצוען של עבירות. לדוגמה, מול מכת גניבות הרכב, היה מקום לפרוס מפעם לפעם מארבים משטרתיים בשעות הקטנות של הלילה והבוקר; ואין למשטרה מספיק יחידות לחימה נבחרות שבכוחן להגיע לכל אתר ואתר וגם אל מרכזי הפשע.

הגיעה השעה שממשלת ישראל כולה תתעורר. במגזר הערבי ממשיכות כשגרה הרציחות ואחריהן דברי צער של אישי ציבור; עבריינים מתייחסים בזלזול למשטרה; חילופי יריות בתוך הערים אינן תופעה נדירה; בצפון ובדרום פרוטקשן; בדרום המדינה משתלטים על אדמות המדינה ללא כל מעצור.

וזהו, לאמיתו של דבר, מבחנו הגדול של השר לביטחון פנים, עומר בר-לב, כיום. האם הוא ישכיל, יחד עם המפקח הכללי, לעשות את השינוי המבני הנחוץ במשטרת ישראל ולמקד את תשומות כח האדם, 32 אלף שוטרות ושוטרים, כדי לבלום את גל הפשיעה ולהעניק ביטחון אישי של אמת לכלל התושבים. הוא לא יוכל לעשות זאת לבדו, אבל הוא חייב להיות הכח המניע.