חיוב בכופר בגין הפרת פקודת היבוא והיצוא-עליית מדרגה

כידוע, קיימים טובין אשר ייבואם מחייב קבלת רישיון יבוא מהרשות המוסמכת. כך למשל יבוא כלי רכב (לרבות קטנועים ואופנועי ים), מחייב קבלת רישיון ממשרד התחבורה, יבוא זרעים מחייב רישיון ממשרד החקלאות, יבוא מוצרי מזון ותמרוקים מחייב רישיון ממשרד הבריאות וכו'. רישיונות אלו, חייבים להיות בידי היבואן בעת היבוא.
אם הרישיון אינו מצוי בידי היבואן בעת היבוא, לא יתאפשר לו, כמובן, לשחרר את הטובין מפיקוח רשות המכס, עד לקבלת הרישיון. ואולם, גם לאחר קבלת הרישיון, לא יוכל היבואן לשחרר את הטובין מהמכס, אלא לאחר שישלם כופר לפי סעיף 14 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש] תשל"ט-1979, בגין הפרת צו מתן רישיונות יבוא 1939 וצו יבוא חופשי התשס"ט-2008, בסכום שיקבע גובה המכס, על כך שהרישיון הומצא באיחור מה. לאחר ביצוע התשלום, רשאי היבואן לפנות לוועדת היבוא, שהינה ועדה מייעצת שהוקמה מכוח סעיף 12 לפקודת היבוא והיצוא, להביא בפניה את טענותיו והועדה רשאית להמליץ להפחית את סכום הכופר שהושת על היבואן ע"י גובה המכס ואף לבטלו לחלוטין בנסיבות מסוימות, הכל בהתאם לטבלת ענישה המצויה בשימוש הועדה ושיקול הדעת הנתון לה, בין היתר בהתאם למהות ההפרה של חוקיות היבוא ולכמות העבירות שנזקפו לחובת היבואן.

יש לזכור כי פקודת היבוא והיצוא וצו מתן רישיונות יבוא 1939, הם דברי חקיקה שהותקנו בתקופת מלחמת העולם השנייה, במטרה להטיל פיקוח חמור, שנועד להבטיח מניעת יבוא של סחורות בלתי חיוניות ומניעת הגעתם של טובין לידי האויב, הכל לצורך המאמץ המלחמתי. מובן כי מטרות אלה אינן תקפות עוד כיום וכבר נקבע ע"י בית המשפט העליון כי "דברים אלה נשמעים באוזנינו כמו באו מעולם אחר ואכן מעולם אחר באו. כך היה בשכבר הימים". עוד נקבע כי המחוקק המנדטורי, בהיותו חלק מהשלטון הקולוניאלי, לא ראה עצמו מחויב לנהוג באוכלוסייה המקומית בארץ ישראל לפי עקרונות וערכים של משטר דמוקרטי ולפיכך העניק לרשויות השלטון סמכויות נרחבות מאוד, גם על חשבון זכויות האדם, כמעט ללא סייג או הנחייה. לפיכך, יש לפרש סמכויות נרחבות אלו, הנתונות למדינה מכוח דברי חקיקה שאינם מתאימים עוד לזמננו ולערכינו כיום, בצמצום.

חרף זאת, לא זו בלבד שלא בוטלה או סויגה סמכות גובי המכס להתנות שחרור טובין שמסיבות טכניות שונות לא היה רישיון יבוא בתוקף בגין יבואם בעת היבוא, ולא שונו הנהלים וטבלאות הענישה על פיהם פועלת ועדת היבוא, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד לשכת המסחר, אלא שבימים אלה יצאה הוראה חדשה מטעם הנהלת המכס, המהווה עליית מדרגה מבחינת הפגיעה ביבואנים. על פי ההוראה החדשה, לא זו בלבד שישולם כופר כתנאי לשחרור הטובין, אלא שהיבואן יחוייב לחתום על טופס, בו הוא מודה בהפרות שנתגלו ברשימון ומבקש להמירן בכופר כסף. על הבקשה חייב לחתום היבואן עצמו, ולא סוכן המכס, בפני פקיד המכס או בפני עורך דין ואף צויין בהודעה שנשלחה ע"י הנהלת המכס כי "החל מתאריך 10.2.13, יידרש היבואן לחתום על טופס זה לצורך הטלת כופר, גם כאשר הכופר המוטל הוא זמני, עד להחלטת ועדת היבוא".

יש לזכור, כי בקשה לכפר על עבירה באמצעות תשלום כופר, היא הודאה בביצוע עבירה פלילית! הדרישה כי יבואן יודה בכך שביצע עבירה פלילית כשהוא נמצא בלחץ לשחרר את הטובין ועוד בטרם התקיים דיון מעמיק בעניין בועדת היבוא איננה סבירה בעינינו, אם לנקוט לשון המעטה. אין מדובר ביבואן שהבריח טובין או פעל להתחמק ממילוי חובה חוקית החלה עליו. המדובר בעבירה טכנית, שמקורה, פעמים רבות, בהגעת הטובין במועד מוקדם מהצפוי, בעיכוב בלתי סביר בהוצאת הרישיון במשרד הממשלתי הרלוונטי, בטעות אנוש של הספק, למשל באות או בספרה בתיאור הדגם, שגורמת לכך שרישיון היבוא שהוצא (בהתאם למסמכי היבוא) אינו מתאים לטובין שהגיעו בפועל או לטעות אנוש טכנית של סוכן המכס. האם בנסיבות אלה ניתן לומר כי היתה ליבואן כוונה פלילית? האם יש מקום לחייבו, כשהטובין מוחזקים כבני ערובה, לחתום על הודאה בביצוע עבירה פלילית? האם יש מקום לחייבו לחתום על מסמך זה עוד בטרם דנה ועדת היבוא או ערכאה שיפוטית בעניין?

אנו סבורים כי התשובה לכך שלילית.


עו"ד חיה זינגר, שותפה במשרד גרוסמן, זינגר, גלעד ושות' ועוסקת, בין היתר, במשפט הסחר הבינלאומי, ביטוח ימי, מכס, שילוח בינלאומי, מיסוי ורישוי היבוא, מסים עקיפים, דיני יבוא ויצוא, ודיני הקניין רוחני.
טל: 03-7331599 פקס: 03-7331598
דוא"ל: singerh@inter.net.il אינטרנט: www.gsglaw.co.il
האמור לעיל הנו מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי.