הרגולציה תחנוק את המשק

וכידוע, לנשיא ארה"ב מספיק אחריות ועומס לטיפול בנושאים מאוד מרכזיים בחיי האומה ואף העולם כולו, ואם כך, מדוע ועל מה ולמה מחוקקים שפויים שואפים להפוך אותו לרגולטור עליון?

בחינה נוספת תגלה, כי זהו ביטוי למצוקה ממושכת ואמיתית השוררת כיום בארה"ב. תחושה חזקה מאוד שלרשויות הרגולטוריות הוענקו עצמאות וכוח רב מדי. יוזמי הצעת החוק מעוניינים ליצור סמכות על נשיאותית שתפקח על מסת הרגולציה, יעילותה, מחירה והשפעתה על הכלכלה. בסופו של דבר הלוא נשיא המדינה הוא סמכות הביצוע העליונה.

המצב לא שונה בהרבה בישראל. רבים מתחילים להבין שכבר הגזמנו עם עודף הרגולציה בשם ההגנה על הציבור. אנו יוצרים ללא לאות שכבות של הגנה על גב רבדים נוספים של הגנה, ובנוסף משרדי ממשלה האמורים לבצע את תפקידם על פי האחריות המיניסטריאלית המוטלת עליהם, מייצרים רשויות פנימיות אשר אף להן מוענק כח רגולטורי.

הפיקוח על המערכת הפיננסית ושוק ההון נתון בידי לא פחות מחמישה מוקדי כוח רגולטורים: הפיקוח על הבנקים; הממונה על שוק ההון והחיסכון; המפקח על הביטוח; הרשות לני"ע והממונה על ההגבלים העסקיים. בתוך משרד המשפטים הוקמה רשות למשפט, טכנולוגיה ומידע ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; משרד התמ"ת הקים את הרשות להגנת הצרכן. פונקציות האמורות להתבצע על ידי משרדי הממשלה עצמם מקבלות לבוש ארגוני נפרד עם פקידות נפרדת וסמכויות מיוחדות. ובנוסף על כל אלה משרדי הממשלה התורמים אף הם לתפוקה הרגולטורית העצומה.

לכל רגולטור אנו מעניקים סמכויות של חקיקת משנה ומה שקורה הוא שהפקידים הבכירים המוצבים בקודקודה של כל רשות מתחלפים מדי קדנציה קצרה. כל אחד בא חדור בחדוות יצירה ושואף להטביע את חותמו והם עושים זאת לא חלילה דרך שיפור התפקוד של הארגון אלא בדרך הקלה של יצירת עוד רגולציה ובייזום עוד תקנות ועוד חקיקת משנה. ומה שחסר זוהי ראיה כוללת מרכזית המתעלת ומכוונת את המסה הכוללת של כובד הרגולציה, בוחנת את יעילותה האמיתית וגם את מחירה לכלכלת המדינה והאזרח.

על מנת שנבין את קצב חדוות היצירה הרגולטורית מספיק אם יצוין, כי רק בשנת 2011 הוציא אגף שוק ההון באוצר 43 תיקוני חקיקה, תקנות וחוזרים בהיקף של לא פחות מ- 528 עמודים, וכי רק בשנת 2012 עד תום חודש אוגוסט הנפיק האגף לחברות המנהלות קופות גמל 42 תיקוני חקיקה בהיקף של 694 עמודים.

וכך, העלויות לביצוע המטלות הרגולטוריות נעשות גבוהות יותר ואנו מייצרים אגרות למיניהן העולות לפרקים. המעסיק צריך לפעול תוך זהירות מרבית על מנת להיות בטוח כי כל צעד וצעד שהוא עושה תואם רשת סבוכה מאוד של תביעות רגולטוריות.

רק יו"ר הרשות לניירות ערך, הפרופ' שמואל האוזר, הודיע לפני מספר חודשים שבכוונתו לצמצם את ההיקף הרגולטורי של הרשות. מלבדו, שום רגולטור לא חשב על כך שאולי כדאי לשנות כיוון, לצמצם את עודף הרגולציה ולהתמקד רק בנושאים החשובים באמת.

האם ייפלא איפוא שהרבה עסקים קטנים ובינוניים נאלצים להיסגר או להימכר לחברות גדולות?
במשרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר ערים לבעיית עודף הרגולציה והבירוקרטיה הנוצרת בעטייה ומסיבה זו התקבלו שתי החלטות: החלטת ממשלה מס' 4027 והחלטת האוצר מס' 452. אבל בממשלה פועלים כמו בממשלה. מקימים ועדות, הועדות טוחנות לאט, הפקידים עמוסים, החומר משעמם ולא ניתן בכלל לחוש במגזר העסקי הקלה איזושהי בתחום הרגולטורי, אלא להיפך.

כך הגענו למצב של חוסר איזון בין אחריות הצרכן להתנהלותו בענייניו הכספיים לבין העומס המוטל על הארגון העסקי. לאמיתו של דבר אנו מחנכים את הצרכן להיות נטול כל אחריות ואולי אפילו כמעט נטול שיקול דעת.

אולי הגיע השעה שנתחיל לצעוד בכיוון ההפוך ושנבין שהצורך להיאבק בביורוקרטיה והרגולציה המיותרים ללא סיסמאות הוא מהלך חיוני לביסוס הצמיחה בישראל, להקמת עסקים נוספים, ליצירת תחרות וליצירת מקומות עבודה?

ואולי הגיעה השעה שנתייחס לצרכן הישראלי כאל אדם בוגר בעל שיקול דעת במקום שנתייחס אליו כייצור בלתי אחראי ואולי כדאי שננסה לחנך אותו כיצד לנהל את ענייניו ולהעניק לו את הכלים הראויים כדי שיוכל לנהל את ענייניו הכספיים והצרכניים.

גישה זו תאפשר לנו לפתח בישראל ציבור בוגר יותר ומשכיל יותר שיטיב לנהל את משק ביתו, ולהגן על עצמו טוב יותר מאשר כל הגנה ששכבות העומס הרגולטורי יכולות להעניק לו. כך ייווצר האיזון הנורמאלי והנכון באשר להיקף ההגנה הנדרש על ידי הרגולטור הרלוונטי לבין העומס הרגולטורי המוטל על המגזר העסקי.

מאמר דומה פורסם בגלובס.