יבוא מקביל- כן; יבוא פיראטי- ממש לא!

בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת חגית בולמש) פסק (16.01.2020) בסוגיה מעניינת מאוד הקשורה לחובות המוטלות על יבואן מקביל ועל משווק של מוצר (ת"א 12730-10-16 אשכנזי נ' צחי כפרי סוכנויות בע"מ ואח').

בתמצית, מדובר על אדם פרטי אשר רכש טרקטורון וכן אביזרים נלווים, ובניהם מטף לכיבוי שריפות, מחברה העוסקת במכירה ובשיווק של טרקטורונים וציוד נלווה (להלן: "המשווק"). המשווק רכש את המטף מחברת אבטחה אשר לטענתה יבאה מספר יחידות בודדות מהמוצר (להלן: "היבואן"). היבואן לא הציג אישורי תקינה, רישיון יבוא, וכן לא הציג כל בדיקה שערך למוצר בטרם מסר אותו למשווק. כמו כן, המטף לא סומן בעברית כלל. היבואן אף הגדיל לעשות ו"רכב" על גבי אתר היבואן הבלעדי, תוך שהוא מציג מצגים לפיהם הוא מכר מטף זה לגורמים אשר היבואן הבלעדי מכר להם (מטפים הנושאים תו תקן).

בסמוך לאחר הרכישה, אירעה תקלה בטרקטורון ונצפתה להבה קטנה ביותר, בעקבותיה השתמש הרוכש במטף, אלא שזה הגביר את הלהבה והביא לשריפה כליל של הטרקטורון. התובע תבע את נזקיו מהמשווק והיבואן. לאחר שבית המשפט נעזר במומחה וקובע באופן ברור כי מדובר במטף תקול שאסור לשימוש בישראל שכן אינו עומד בדרישות מכון התקנים, הוא פונה לבחינת השאלה מה מידת האחריות של המשווק ושל היבואן והאם מוטלת עליהם חובת זהירות כיסוד מיסודות עילת הרשלנות.

בית המשפט קובע כי קיימת חובה מושגית, ביחד ולחוד, הן לקמעונאית המוצר והן ליבואנית ומשווקת המוצר, באשר לטיבו ואיכותו של המוצר המסופק על-ידם.

בהקשר זה מפנה בית המשפט להגדרת "עוסק" בחוק הגנת הצרכן, והטלת אחריות על פי סעיף 2(א) לחוק על כל עוסק אשר עושה במעשה או במחדל דבר העלול להטעות צרכן, כאשר אין הבחנה בין יבואן לבין משווק. כמו כן, מפנה בית המשפט לחוק התקנים אשר קובע כי מי שמייצר, מוכר, מייבא או מייצא מצרך שאינו עומד בדרישות תקן רשמי, דינו מאסר שנה, וכן מטיל הן על מוכר והן על יצרן ויבואן (למעט במקרה של יבוא מצרך לשימוש אישי או משפחתי) את החובה לבדוק את תקן המוצר שנמכר על ידם.

עוד נקבע כי החובות המוטלות על יבואן בלעדי לעמוד בתקינה וברישיונות הנדרשים למוצרים המיובאים על ידו, אינן שונות במהותן מהחובות המוטלות על יבואן שאינו רשמי. חובת הזהירות המוטלת על שניהם לעמוד בדרישות החוק אינן שונות במהותן, הגם שייתכן ובמוצרים מסוימים הדרישות הרגולטוריות בהן נדרש לעמוד היבואן המקביל שונות מאלו המוטלות על יבואן בלעדי, בשים לב בין היתר, ליכולת העקיבה אל היצרן, הוכחת תנאי תחזוקה ודרישות נוספות. אולם, משעה ששניהם עומדים בדרישות הדין, נמצאים הם בנקודת מוצא זהה לעניין חובת הזהירות המושגית המוטלת עליהם.

לאחר שבית המשפט מתייחס לסעיף 17 לחוק הגנת הצרכן (העוסק בחובת סימון מוצרים) ולצו סימון טובין, הוא מוסיף וקובע כי על היבואן והמשווק נקבעו חובות בדין לעמוד בהן לעניין אופן מכירת מוצרים מיובאים. שניהם הפרו חובות חקוקות ואת חובת הזהירות המוטלת עליהם לוודא שהמוצר שנמכר על ידם ונרכש בסופו של יום על ידי הצרכן, עומד בדרישות החוק ואינו תקול.

בית המשפט מבקר את הרכיבה החופשית של היבואן על אתר היבואן הבלעדי ומצגיו, דבר אשר יצר בפני המשווק את הביטחון לרכוש ממנו את המטף וגרם לו לשווק את המטף באופן דומה גם לתובע.

באשר למשווק, הרי שלשיטת בית המשפט, הוא חב חובת זהירות קונקרטית כמי שמכר את המוצר ללקוח הסופי. הלקוחות פנו אל המשווק בהיותו עסק מסודר המוכר ציוד לאופנועים. אין די בקבלת המוצר מגורם המוכר למשווק על מנת לסמוך כי היבואן עמד בכל חובותיו על פי דין. כמשווק סביר הוא נדרש לוודא שלמטף, אשר נועד להציל חיים ורכוש, יש את התקינה הנדרשת והוא יובא לארץ על ידי יבואן מורשה. זאת, בנוסף לחובתו למכור את המוצר בצירוף תווית בעברית שתכלול את הפרטים הנדרשים על פי דין, שיאפשרו יכולת עקיבה ומידע לצרכן כנדרש.

לפיכך, פוסק בית המשפט כי שתי הנתבעות כשלו ומוטלת עליהן חובת אחריות. האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם.

מאחר ושני הצדדים כשלו, אולם מחדלו של היבואן נובע ממצג מטעה, מכוון, ושימוש במידע ורכיבה חופשית על גבי מידע של היבואן הבלעדי והצגתו כמוניטין שלו, בעוד מחדלו של המשווק נובע ממחדל בבדיקת רישיונות היבוא והתקינה למוצר והסתמכות על ההיכרות המוקדמת עם נציג היבואן, קובע בית המשפט כי רשלנות היבואן גדול בהרבה ומעמיד את חלוקת האחריות כך שחלקו של המשווק יהיה 25% וחלקו של היבואן יהיה 75%.