מי צריך להיות אחראי על מתן שירותי סיעוד לקשישים?

ברכותינו, הגעת לגיל 65. בעיני המדינה אתה אזרח ותיק, או במילים אחרות, קשיש. שירותי המדינה לאזרח הקשיש ניתנים כיום על ידי מגוון גורמים, ביניהם, , ביטוח לאומי חברות הסיעוד, קופת החולים ועוד. 

לאחרונה, בעקבות ההבנה שתוחלת החיים בישראל רק תלך ותגדל ונדרש פתרון הולם מצד המדינה כלפי אוכלוסייה מתרחבת זו, החלו חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות לנסות לייצר גורם מתכלל אחד שירכז את השירותים הניתנים לקשישים.
 המטרה: יצירת רצף טיפולי ושיתוף מידע על מנת להעניק טיפול מיטבי ויעיל לקשישים.

בעולם ישנן דוגמאות רבות להתמודדות המדינה עם טיפול באוכלוסייה הוותיקה. ישנן מדינות בהן המשרד לאזרחים ותיקים משמש כגורם המתכלל וישנן מדינות בהן זהו משרד הרווחה או המשרד לשירותים חברתיים. בחלק מהמדינות שירותי הבריאות כלולים באחריות זו ובחלקן הם נמצאים תחת משרד הבריאות. אחד הפתרונות שהועלו כעת בהקשר זה על ידי שר הבריאות, יעקב ליצמן, הינו העברת האחריות על מתן שירותי סיעוד לקשישים מהביטוח הלאומי לקופות החולים.   

בבואנו לבחון את טיבו של הרעיון, ראוי להזכיר כי קופות החולים עובדות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנחקק בשנת 1994. על פי משרד הבריאות, בעת חקיקתו נותרו שירותי בריאות הנפש, הגריאטריה והרפואה המונעת מחוץ לסל השירותים שבאחריות קופות החולים, ולכן החל משנת 2012 מקדם שר הבריאות את הרפורמה בבריאות הנפש, שמעבירה את האחריות הביטוחית על שירותי בריאות הנפש לקופות החולים, כפי שהייתה לדידו הכוונה המקורית של החוק לביטוח בריאות ממלכתי. אי לכך, ניתן רק להניח שבכוונת השר והמשרד להמשיך כעת לתחום הגריאטריה והרפואה המונעת, והצעד הבא הוא העברת האחריות על שירותי סיעוד לקשישים.

בינואר 2017, בחלוף מעל לשנה מאז כניסת הרפורמה בבריאות הנפש לתוקף, אחת הבעיות העיקריות שהתגלו הייתה התורים הארוכים לשירותי בריאות הנפש בקופות השונות. מנתוני משרד הבריאות עולה כי ההמתנה הקצרה ביותר הייתה בקופת חולים לאומית בצפון הארץ (יקנעם), כחודש וחצי, וההמתנה הארוכה ביותר הייתה של כעשרה חודשים בקופת חולים מכבי גם היא בצפון הארץ (חיפה). זמן ההמתנה הממוצע נע בין 3 ל-6 חודשים בכל הקופות ברחבי הארץ.

פתרון משרד הבריאות לזמני ההמתנה הארוכים: הרחבת שירותי הקופות, בדגש על פסיכותרפיה, הרחבת תקני קופות/רכש חיצוני, הרחבת רכש הדדי ומיצוי משאבים (שיתוף מידע).

בשונה מבריאות הנפש, שהייתה עד כה באחריות משרד הבריאות, מתן שירותי סיעוד נמצאים כיום באחריות המוסד לביטוח לאומי. תיאורטית אין ספק שיש הגיון רב בהעברת האחריות מן הביטוח הלאומי לקופות החולים. מבחינת יצירת רצף טיפולי – המידע המקיף ביותר אודות מצבו של הקשיש מצוי בידי הקופה שלו (מי שאי פעם ניסה לקבל מידע מרופא המשפחה בקופת החולים יעיד שאפשר להתווכח על כך), והדבר חשוב בכדי להעניק טיפול טוב יותר לקשיש ובכדי לחסוך במשאבי המדינה. מעשית, עלינו לשאול את עצמנו, מדוע שקופות החולים בכלל ירצו לקבל אליהן את האחריות על מתן שירותי סיעוד לקשישים, מי מבטיח שהתקציב שיועבר אליהן לטובת הנושא אכן יגיע ליעדו, והאם אין דרכים אחרות בשנת 2017 לשיתוף מידע רפואי כך שהשירות יהיה יעיל ללא צורך ברפורמה מקיפה שכזו ומתן אחריות נוספות לגופים גרעוניים שמטרתם העיקרית כיום היא חסכון בהוצאות, על חשבון המבוטחים?

על פי חוק ביטוח בריאות קופות החולים חייבות לקבל כל מבוטח ולספק לכל מבוטח את סל הבריאות. מנגד, אסור להן לחרוג מתקציבן מעל אחוז מסוים. אין זה סוד שכל קופות החולים נמצאות כיום בגירעונות ענק, בשנת 2015, עמד הגירעון המצטבר של כלל קופות החולים על יותר מ־2.5 מיליארד שקלים.

הסיבות והאשמים למצבן של קופות החולים אינם העיקר, אולם ניתן להניח כי אם הן מקבלות מהמדינה תקציב נמוך מהנדרש, והן עושות הכל כדי לצמצם את ההוצאות שלהן, הדבר האחרון שישפר את מצבן יהיה קבלת הטיפול באוכלוסייה הולכת וגדלה של אזרחים שמצבם הבריאותי רק ידרדר, ונזקקותם לשירותי סיעוד רק תגדל. ממש כמו שהמשאב הכי יקר עבור עירייה הוא איזורי תעשייה, והמשאב הכי גזלן הוא תושבים, כך גם עם קופות החולים – המשאב היקר הוא מבוטחים בריאים והמשאב הגזלן הוא מבוטחים חולים.

על כן עלינו לשאול את עצמנו האם יהיה זה נכון מבחינה מעשית להעביר את האחריות על מתן שירותי סיעוד לטיפולן של קופות החולים שמצבן לא טוב בהרבה (אם בכלל) משל המוסד לביטוח לאומי. וכן, אם הבעיה העיקרית נובעת מקצר בתקשורת ומהעדר מידע – מדוע בשנת 2017 לא יכולה אומת ההיי טק למצוא דרך טובה יותר לשיתוף מידע בין הגופים השונים כך שקשישים לא "יפלו בין הכיסאות" בעת מעבר בין משרד ממשלתי אחד למשנהו ויזכו לשירות הולם?