מי מפחד מתחרות?
קראתי את מאמרה של מרי ציון ("כיצד מכניסים שיקולי תחרות לבתי הדין לעבודה", THEMARKER 12.5.2014), הקובלת על ניסיון הממשלה להעביר הכרעות במונופולים בתחום יחסי העבודה מבתי הדין לעבודה לרשות ההגבלים העסקיים. מבלי להיכנס לשאלה האם זה נכון, או לא נכון להעביר תחום זה לטיפול הרשות להגבלים עסקיים, הכותבת הולכת רחוק יותר. היא בעצם מבקשת להמשיך להנציח מציאות מעוותת של שמירה על אינטרס צר של קבוצת עובדים מצומצמת חזקה על פני קידום פרויקטים לאומיים, מהם ייהנה כלל הציבור.
לעובדי חברת החשמל, לעובדי נמלי הים ולשאר העובדים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה אין שום אינטרס בפתיחת ענף המשק בו הם פועלים לתחרות. לציבור הרחב,לעומת זאת, ש אינטרס עצום בשיפור השירות, בהתייעלות, בהורדת מחירים, ובכל שאר הדברים הטובים שמחוללת תחרות.
יחסי העבודה במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה שונים באופן משמעותי ממערכת יחסי העבודה במקומות עבודה אחרים. סכסוך עבודה בתנובה, למשל, נועד להפעיל לחץ על הנהלת תנובה, אבל לציבור יש אלטרנטיבה. הוא יכול לרכוש מוצרים של חברה אחרת. במונופולים המוחלטים, לעומת זאת, הלחץ לא נועד להשפיע על ההנהלה, אלא לגרום לכך שהציבור יסבול, כיוון שלציבור אין אלטרנטיבה והמחשבה היא שסבל הציבור כבר יפעיל לחץ כזה על הממשלה שהיא תיענה לכל הדרישות של העובדים. על כן, לא מדובר ביחסי עבודה קלאסיים. יש כאן צד שלישי, שאין לו כל נגיעה לסכסוך, אבל הוא זה שמשלם את המחיר, למשל על שביתה בנמלי הים. מאחר ומדובר במערכת יחסי עבודה אחרת, גם הטיפול צריך להיות אחר.
שבירת המונופול של חברת החשמל, שבירת המונופול של נמלי הים הקיימים והקמת אלטרנטיבה ראויה הם לא פחות מפרויקטים לאומיים, שלטעמנו לא רק שראוי, אלא חובה לקדם. אלו נושאים רגישים מבחינה פוליטית, שממשלות ישראל השונות לאורך עשרות בשנים טמנו ראשן בחול ולא העזו לפעול למען השינוי הדרוש.
כל אחד מאזרחי המדינה צריך להחזיק ידיים ולהתפלל שממשלת ישראל תמשיך עם הרפורמות כסדרן עד הסוף ולא תתקפל בפני הלחצים הגדולים של הוועדים הגדולים, שמטרתם המוצהרת היא להמית כל רפורמה. נימוקים מדוע לא לקדם את הרפורמה יש בשפע, אבל המטרה האמיתית היא למשוך עוד ועוד זמן ולקבור כל שינוי מבני קבורת חמור.
בתי הדין לעבודה נזעקים להגן על זכויות העובדים בוועדים החזקים ומבכרים את האינטרס הצר של קבוצה מצומצמת של עובדים על פני האינטרס הציבורי הכללי. כך למשל, מתקבלת בבית הדין האזורי בחיפה החלטה האומרת שעובדי חברת החשמל יחברו לחשמל תחנת כוח פרטית באופן שיתאפשר ניתוקה מרשת החשמל. כך למשל מחייב בית הדין הארצי לעבודה את המדינה לנהל משא ומתן עם עובדי הנמלים כבר היום על שינוי שיתרחש, אם יתרחש, בעוד כשמונה שנים!!
אחד הנימוקים המרכזיים של בתי הדין הוא דופי שנפל בהתנהלות המדינה, אבל כאשר פרויקטים לאומיים מתעכבים ויש סכנה שלא ייצאו כלל אל הפועל, מי שסובל איננה המדינה, אלא הציבור בכללותו. חשוב לזכור את זה.
נימוק מרכזי אחר של בתי הדין הוא שמאחר ופתיחת המשק לתחרות עלולה להוביל לפגיעה בזכויות העובדים במקומות העבודה שנחשפים לתחרות, יש לדון עימם על פתרונות לאותה פגיעה.
על פי אותו קו מחשבה, מזלו של הציבור, שהרפורמה שכולנו מברכים עליה בשוק הסלולר, לא הגיעה לערכאות משפטיות. שהרי פתיחה של שוק לתחרות משמעה, בהכרח, שינוי. השינוי הוא מטרתה של הרפורמה. כשפותחים שוק לתחרות המטרה המוצהרת היא שהמתחרה החדש יזכה לנתח מהעוגה, שעד היום נהנו ממנה השחקנים הנוכחיים בלבד.
שינויים מבניים לא מתרחשים באופן תדיר במשק הישראלי. בפעם האחרונה זה קרה בשנות השמונים של המאה הקודמת בשוק הטלפוניה והנושא הגיע להכרעת בג"ץ, במה שידוע כבג"ץ בזק. כולנו יודעים מה עשתה התחרות לשוק הטלפוניה שנשלט עד אז על ידי מונופול של חברה אחת.
תחרות היא לא מילה גסה, וזכויות עובדים אינן מילות קסם, שחוסמות וגוברות על כל זכות אחרת. אם ישראל היא מדינה שמעוניינת לפתח את הכלכלה שלה ולהיטיב עם הציבור, גם הפרה של זכויות עובדי הוועדים החזקים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, כבר איננה קדושה וחובה להכניס למשוואה גם ובמלוא המשקל את שיקולי התחרות.
יחסי העבודה במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה שונים באופן משמעותי ממערכת יחסי העבודה במקומות עבודה אחרים. סכסוך עבודה בתנובה, למשל, נועד להפעיל לחץ על הנהלת תנובה, אבל לציבור יש אלטרנטיבה. הוא יכול לרכוש מוצרים של חברה אחרת. במונופולים המוחלטים, לעומת זאת, הלחץ לא נועד להשפיע על ההנהלה, אלא לגרום לכך שהציבור יסבול, כיוון שלציבור אין אלטרנטיבה והמחשבה היא שסבל הציבור כבר יפעיל לחץ כזה על הממשלה שהיא תיענה לכל הדרישות של העובדים. על כן, לא מדובר ביחסי עבודה קלאסיים. יש כאן צד שלישי, שאין לו כל נגיעה לסכסוך, אבל הוא זה שמשלם את המחיר, למשל על שביתה בנמלי הים. מאחר ומדובר במערכת יחסי עבודה אחרת, גם הטיפול צריך להיות אחר.
שבירת המונופול של חברת החשמל, שבירת המונופול של נמלי הים הקיימים והקמת אלטרנטיבה ראויה הם לא פחות מפרויקטים לאומיים, שלטעמנו לא רק שראוי, אלא חובה לקדם. אלו נושאים רגישים מבחינה פוליטית, שממשלות ישראל השונות לאורך עשרות בשנים טמנו ראשן בחול ולא העזו לפעול למען השינוי הדרוש.
כל אחד מאזרחי המדינה צריך להחזיק ידיים ולהתפלל שממשלת ישראל תמשיך עם הרפורמות כסדרן עד הסוף ולא תתקפל בפני הלחצים הגדולים של הוועדים הגדולים, שמטרתם המוצהרת היא להמית כל רפורמה. נימוקים מדוע לא לקדם את הרפורמה יש בשפע, אבל המטרה האמיתית היא למשוך עוד ועוד זמן ולקבור כל שינוי מבני קבורת חמור.
בתי הדין לעבודה נזעקים להגן על זכויות העובדים בוועדים החזקים ומבכרים את האינטרס הצר של קבוצה מצומצמת של עובדים על פני האינטרס הציבורי הכללי. כך למשל, מתקבלת בבית הדין האזורי בחיפה החלטה האומרת שעובדי חברת החשמל יחברו לחשמל תחנת כוח פרטית באופן שיתאפשר ניתוקה מרשת החשמל. כך למשל מחייב בית הדין הארצי לעבודה את המדינה לנהל משא ומתן עם עובדי הנמלים כבר היום על שינוי שיתרחש, אם יתרחש, בעוד כשמונה שנים!!
אחד הנימוקים המרכזיים של בתי הדין הוא דופי שנפל בהתנהלות המדינה, אבל כאשר פרויקטים לאומיים מתעכבים ויש סכנה שלא ייצאו כלל אל הפועל, מי שסובל איננה המדינה, אלא הציבור בכללותו. חשוב לזכור את זה.
נימוק מרכזי אחר של בתי הדין הוא שמאחר ופתיחת המשק לתחרות עלולה להוביל לפגיעה בזכויות העובדים במקומות העבודה שנחשפים לתחרות, יש לדון עימם על פתרונות לאותה פגיעה.
על פי אותו קו מחשבה, מזלו של הציבור, שהרפורמה שכולנו מברכים עליה בשוק הסלולר, לא הגיעה לערכאות משפטיות. שהרי פתיחה של שוק לתחרות משמעה, בהכרח, שינוי. השינוי הוא מטרתה של הרפורמה. כשפותחים שוק לתחרות המטרה המוצהרת היא שהמתחרה החדש יזכה לנתח מהעוגה, שעד היום נהנו ממנה השחקנים הנוכחיים בלבד.
שינויים מבניים לא מתרחשים באופן תדיר במשק הישראלי. בפעם האחרונה זה קרה בשנות השמונים של המאה הקודמת בשוק הטלפוניה והנושא הגיע להכרעת בג"ץ, במה שידוע כבג"ץ בזק. כולנו יודעים מה עשתה התחרות לשוק הטלפוניה שנשלט עד אז על ידי מונופול של חברה אחת.
תחרות היא לא מילה גסה, וזכויות עובדים אינן מילות קסם, שחוסמות וגוברות על כל זכות אחרת. אם ישראל היא מדינה שמעוניינת לפתח את הכלכלה שלה ולהיטיב עם הציבור, גם הפרה של זכויות עובדי הוועדים החזקים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, כבר איננה קדושה וחובה להכניס למשוואה גם ובמלוא המשקל את שיקולי התחרות.
