שיעורי המכס דורשים שינוי בתפיסה הערכית
שיעור המכס על יבוא בשר עוף טרי הוא "לא יותר מאשר" 170%; על יבוא תפוחי אדמה טריים לא יותר מאשר 230%; על יבוא עגבניות לא יותר מאשר 272%; על יבוא בצל לא יותר מאשר 298%; על יבוא מלפפונים לא יותר מאשר 170%; על יבוא חימצה (חומוס) לא יותר מאשר 140%; ועל יבוא ביצי תרנגולת לא יותר מאשר 170%.
נוכח שיעורי מכס אלה על קבוצת מוצרים שניתן בהחלט להגדירם כמוצרי יסוד בסיסיים לכלל הציבור, האם זה פלא שדו"ח ה-OECD האחרון על יוקר המחייה של מוצרי מזון בישראל מבשר לנו כי סחורות חקלאיות יקרות ב-11% יותר מממוצע ה-OECD; כי ישראל פיתחה שיטת הגנה פסולה על החקלאות בדרך של רשת מכסי מגן מטורפים; כי המכסים האלה הם לא פחות מ-84% מכלל ההגנה המוענקת למגזר החקלאי וכי הצרכן הישראלי שילם, רק בשנת 2012, סכום עודף של 2.85 מיליארד ₪ על רכישת מוצרי מזון כתוצאה ממדיניות התמיכה של הממשלה בחקלאות?
האם היינו זקוקים באמת לדו"ח ה-OECD על יוקר מוצרי המזון בישראל? האם העובדות העולות מהמחקר האובייקטיבי של ה-OECD לא היו ידועות לנו לפני כן? והאם עוצמת וגובה מכסי המגן על יבוא מוצרי המזון לא הייתה ידוע לנו אף היא? התשובה היא כי למרות שכל המידע הזה היה ברשותנו ושהוא גם עמד למול עיניהם של חברי "ועדת טרכטנברג" וחברי "ועדת קדמי" נוכח ויכוח ציבורי הרווי באינטרסים, אנו עדיין זקוקים להצגת מלא רוחב יריעת העיוותים על ידי גוף בינלאומי אובייקטיבי.
ההגנה על החקלאות כיעד בפני עצמו מובנת לחלוטין. ארצות אחרות עושות זאת גם כן. אולם השאלה המרכזית אינה האם להעניק הגנה לחקלאות, אלא כמה ומהי הדרך הנכונה.
אנו בחרנו בדרך הפסולה וחסרת ההיגיון הבסיסי. ייקור מוצרי המזון לכלל הציבור, כולל משקי הבית המצויים בשכבות ההכנסה הנמוכות, כאמצעי הגנה על חלק מהמגזר החקלאי ועל מספר מועט של מפעלים שיכולת ההתייעלות שלהם טרם מוצתה.
יאמרו לנו מיד ששיעורי המכס של "אך לא יותר" הם תקרה בלבד וכי המס האפקטיבי נמוך יותר. אם כך, מדוע לא להעמיד את שיעורי המכס ברמה האפקטיבית ולעשות זאת מיד. מדוע להציב תקרה הנושקת לרמה דמיונית של 200% ו 300%?
נראה כי מדובר בתרבות חשיבה אנכרוניסטית הנעוצה עמוק בשורשים האידיאולוגיים מהשנים הראשונות של הקמת המדינה וחוסר יכולת של המערכת הפוליטית להתמודד מול אינטרסים מוגדרים שהתקבעו ולהשיג באמת את המטרה המרכזית של הפחתת יוקר המחייה על מוצרי מזון.
בתחילת שנות ה-80 בתקופה בה כיהנתי כממונה על הכנסות המדינה היו שיעורי מס הקניה על מוצרים של יבוא ציוד בסיסי לבית כמו תנורי אפייה, מכונות כביסה, מקררים חשמליים ואף טלוויזיות ברמה שנעה סביב ה-100% וגם למעלה מזה. על רכישת מזגנים הוטל מס כולל של 240%.
מישהו על בסיס אידיאולוגי מטופש הגדיר מוצרים אלה כ"מוצרי יוקרה"; ואם הם "מוצרי יוקרה" מותר להטיל על רכישתם מס גבוה? מה הייתה התוצאה? במשך עשרות בשנים, השכבות החלשות שנזקקו אף הן לציוד נשאו בעול כבד של חובות, בעוד שהשכבות המבוססות יותר לא נפגעו כלל.
אותה תופעה קיימת היום ביבוא מוצרי מזון. מי שאמצעיו דלים משלם מחיר יחסי גבוה מכלל הכנסתו על מנת לקנות מזון לביתו, ומי שאמצעיו אינם דלים אינו נפגע כלל.
הגיע זמן שנאמץ תפיסת יסוד שאינה נובעת משום דו"ח אלא מוצבת על בסיס ערכי פשוט כי אסור בשום אופן, בדרך של מיסוי, או בכל דרך מלאכותית אחרת, לייקר מוצרי מזון בסיסיים להם נזקק הציבור בישראל. כשהתפיסה הערכית תשתנה יהיה קל יותר לבצע את הצעדים האופרטיביים הנדרשים.
