סיוע נכון למפעלים כושלים

כאשר מפעל אינו מסוגל לעמוד כלכלית על רגליו ואין זה משנה מה תהיה הסיבה לכך, נכון לסייע לו בכספים מתקציב המדינה רק אם יש וודאות סבירה שהוא אכן יכול להשתקם ומסוגל להגיע ליציבות כלכלית בכוחות עצמו. אבל בהעדר נתונים אלה אין זה נכון להזרים אליו כספים נוספים.

הדוגמא של פרי גליל היא מסוכנת. על פי דגם זה הבעלים יפטרו עובדים בכל מקרה שהמפעל אינו יכול להתקיים בכוחות עצמו והעובדים יפנו לוועדות הכנסת. הוועדות תפעלנה לחצים על הממשלה להזרמת כספים מבלי שיהיה בכך פתרון אמיתי לעתיד המפעל.  וכשאין פתרון אמיתי לעתיד המפעל, העובדים שפוטרו הופכים לבני ערובה בידי הבעלים.
 
אם הבעלים הצליחו פעם אחת בתרחיש של פיטורים, קבלת כסף מהמדינה ופתיחת המפעל מחדש, הסיכוי הוא שהם יחזרו על כך בעתיד. מה שלא פחות חמור, בעלי מפעלים אחרים יקבלו עידוד לנהוג באותה צורה. על שום כך ההשקעה צריכה להיות בעובדים עצמם ולא במפעל הכושל. על אף גילם המתקדם, יש לאפשר לאותם עובדים תוך מתן תמיכה בתקופת הביניים, ללמוד ולהסתגל לעבודה במפעלים שיכולים לקיים את עצמם כלכלית.
 
יהיה זה נכון גם לעודד מפעלים בריאים לעבור לאזורים מוכי אבטלה, בסיוע של המדינה, מעבר למה שניתן היום על פי חוק עידוד השקעות הון. על פי החוק עיקר ההטבות, בהיקף של לא פחות מ-6 מיליארד ₪, זורם דווקא למפעלים החזקים והמבוססים ביותר בישראל בתנאי שהם עומדים בקריטריון היחיד של 25% יצוא מתוצרתם.
 
דווקא המקרה בחצור הגלילית, במפעל פרי הגליל, מחייב חשיבה חדשה בכל הקשור לעידוד השקעות הון. ההתמודדות חייבת להיות בפריפריה. היא חייבת להיעשות תוך התייחסות מיוחדת לישובים חלשים במקום בו האבטלה גבוהה, ובאותם נקודות ישוב שאנו חייבים לחזק את הרקמה החברתית ולספק מקומות עבודה.
 
ישנם יזמים ומפעלים בריאים שאם נדע לתת להם את העידוד הנחוץ הם יעברו לפריפריה. זו תהיה דרך פעולה אחראית ונכונה והיא תמנע עידוד של שימוש ציני בפיטורי עובדים על מנת להוציא כספים מתקציב המדינה למימון מפעלים שאין להם יכולת כלכלית לשאת את עצמם.   

מאמר דומה התפרסם בדה מרקר.