כישלון במאבק כנגד התפשטות הגל הרביעי של הקורונה משמעותו פגיעה קשה ביסודות המשק והכלכלה, איבוד מקומות עבודה ופגיעה בפרנסתם של רבים

אפשר לומר שבתוך המאבק כנגד התפשטות הגל הרביעי של הקורונה, חזרנו לשגרת החיים ושגרת העבודה. אך למרות זאת, כולנו או למצער מרביתנו הפנמנו הפנם היטב את החשיבות המכרעת בבלימת גל הקורונה הנוכחי, הקרוי "זן הדלתא". כישלון במאבק זה משמעותו פגיעה קשה ביסודות המשק והכלכלה, איבוד מקומות עבודה ופגיעה חמורה בפרנסתם של רבים.

על אף שכלכלת ישראל היא כלכלה חזקה, נוכח ההתפתחות המדהימה של יצוא שירותי ההייטק וההשקעות הזרות בישראל, העושר הלאומי אינו מתחלק שווה בין כולם. לישראל אין יותר את אותם משאבים שהיו לה בשנת 2020 על מנת לתמוך בעסקים וגם להעביר קצבאות אבטלה כמעט לכל נפש. הזרמה של 160 מיליארד ₪ בשנה אחת, מעבר להוצאה המקובלת, יכולה להיעשות רק פעם אחת.

ובעוד הממשלה משנסת כוחותיה על מנת להיאבק בהתפשטות הקורונה בדרך מושכלת, וגם משתדלת שלא לפגוע מחדש באורח החיים השגרתי, לא מעטים מתבוננים ואומדים את פעולות הממשלה כאילו הם יושבים על ספסלי הצופים בזירה ובוחנים באם הממשלה הנבחרת תצליח או תיכשל במאבקה.

ובכן, לא רק הממשלה נמצאת בזירת המאבק. כולנו נמצאים בתוך הזירה. אם ניכשל, זה לא יהיה רק כישלונה של הממשלה, זה יהיה הכישלון של כולנו. ועל כולנו להפנים היטב שאם לא נשתף פעולה עם הממשלה, כל אחד בתחומו, וכל אחד כפי יכולתו, מאבקה של הממשלה לא יצלח. המבחן הוא מבחן של הממשלה והציבור כולו.

ובתוך המאבק, מזדקרת כידוע לכל הבעיה המרכזית: המסרבים להתחסן. מספרם אינו מועט. בכלל מגזרי החברה ההערכה היא שהם מונים כמיליון עד מיליון וחצי איש ואישה.

לכל חברה ולכל מדינה יש את זכות היסוד להגן על עצמה; וזכות זו מחייבת מימוש ברמת הביצוע. נראה שאין טעם רב בניתוחים פסיכולוגיים מה מניע את אלה המסרבים להתחסן שלא להתחסן. חלק זה בטח נובע מאמונות תפלות; חלק זו אולי חרדת אמת; אבל מה שמצטייר בבירור זוהי מגמה אנטי-ממסדית.
ציבור לא קטן מתוך החברה שאין לו אמון ברשויות המדינה. ובמקרה הקורונה, שאין לו אמון בממסד הבריאות של המדינה. לא במשרד הבריאות עצמו ואף לא ברשת בתי החולים הממשלתית. ולא תסייע לנו העובדה שאלה המתנגדים להתחסן כשהמגפה מכה בהם אישית מביעים חרטה וכן נזקקים לשירותו של הממסד הבריאותי אשר בו הם הביעו חוסר אמון נחרץ.

הרבה נכתב בנושא זה, ומועלות מצד הממשלה אף לא מעט הצעות אופרטיביות. המטרה של כל ההצעות היא נכונה – לבדל את הבלתי-מחוסנים מאלה שכן התחסנו, שכן גם החיסון, כולל זריקת הדחף, אינם הגנה אבסולוטית מפני הידבקות.

אני מציע שלא להקצין בצעדים שאנו נוקטים מול הבלתי-מחוסנים. הם אויבי המאבק בקורונה, אבל אין אנו רוצים להפכם לאויבי המדינה. צעדים קיצוניים לא יבשילו לרמת ביצוע. הם ייצרו התנגדויות חריפות, מאבקים נוספים ולעומתיות רבה.

לי נראה שהמהלכים במערכת החינוך הם מהלכים נכונים. בידוד מורים שלא התחסנו וגם ילדים שלא נבדקו מכיתות הלימוד. בתחום התעסוקה קיימת הצעה של האוצר על פיה יפוטרו הבלתי-מחוסנים וישללו מהם דמי האבטלה בתקופת 90 הימים הראשונים. זו דוגמה לקיצוניות.

צריך לאפשר למעסיקים לבחור באחת משתי האלטרנטיבות: הראשונה, להרחיק את העובד הסרבן ממקום העבודה עד שיתחסן; והשניה, לפטר אותו אם נסיבות המקרה מצדיקות זאת, אך לא לשלול ממנו את הזכאות לקצבאות כמי שפוטר על פי החוק.

גם על הממשלה להבין שהדרישה לתת תוקף לתו הירוק, שהוא המפתח המאפשר בידול הבלתי-מחוסנים, לא יכול להיכנס לתוקף בחודש אוקטובר. נכון להיום, יש לנו 6.097 מיליון מי שקיבלו חיסון אחד; 5.622 מיליון מי שקיבלו שני חיסונים; ו-3.256 מי שקיבלו חיסון שלישי. הפער המספרי בין מי שקיבלו חיסון ראשון ושני מול מי שקיבלו חיסון שלישי גדול מדי. ממשלת ישראל צריכה להקציב לפחות תקופה של חודשיים כדי להגדיל את מספר אלה שיקבלו את החיסון השני וכן את מספרם של אלו שיקבלו את החיסון השלישי.

מהלך דרסטי בלחץ של זמן רק יגרום מתחים מיותרים ופגיעה קשה באוכלוסיה ובמגזר העסקי.